לפני כמעט שבועיים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי, הודה בציבור שיש בעיה של "משילות" בישראל, או, במילים אחרות, שהממשלה איננה מסוגלת למשול.
אצלנו בשכונת הר-חומה, ישנה סחבת בירוקרטית גדולה וכמעט תשע שנים אחרי תחילת האיכלוס, עדיין לא התחלנו לבנות בתי כנסת קבועים. אנחנו עדיין נאלצים להתפלל בחניונים ובמקומות בזויים כגון אלו. בנוסף, הקהילה שלי קיבלה רשות עקרונית לבנות בית כנסת לפני כמעט שלוש שנים אבל עדיין לא סיימנו לעבור את כל התהליך שיאפשר לנו לבנות בפועל, אם כי נראה, בע"ה, שאנחנו סוף סוף עומדים לפני השלמת התהליך הזה. מיותר לציין שכולנו מאוד כועסים. בשבת אחר הצהריים, חבר מהקהילה שאל אותי איך יכול להיות שלמרות שקיבלנו אישור לפני כמעט שלוש שנים ואין התנגדויות, זה לוקח כל כך הרבה זמן להתחיל לבנות בפועל. התשובה לשאלתו קשורה להערתו של איל גבאי. אין פה אפשרות למשול.
התפיסה הרווחת בציבור בישראל ובעולם היא שהממשלה הינה גוף מסודר שאמור למשול. אמנם לממשלה יש סמכות, כלים, והיא יכולה לעשות את מה שהיא רוצה במסגרת החוק. בשביל זה הולכים מידי פעם לבחור, לא? לכאורה כדי שנוכל להשפיע ולקבל החלטות שתואמות את רצוננו. אלא שבמידה רבה, זו אשלייה. גם אם הממשלה תהיה מורכבת מאנשים טובים, נניח מאנ"ש, במציאות, היכולת שלה להשפיע מוגבלת, וזו גם הסיבה לאכזבות רבות מצד הציבור.
אני אדגים ואסביר: יש לי חבר טוב מאוד שבימים אלו ממש התקבל לעבודה במשרד ממשלתי חשוב. כבר בהתחלה הובהר לו, שהפקידות הבכירה של המשרד, שברובה מורכבת מאנשים שנמצאים פה עוד מזמן מפא"י (!!!!) רואה את תפקידה כקובעת ומבצעת מדיניות ודעת השר הממונה, שממילא מתחלף חדשות לבקרים, איננה רלוונטית, או רק מעט מאוד.
אני נותן את הדוגמה הזו משום שהיא אופיינית מאוד להתנהלות הממשלות בכל העולם. כדי למשול, חייבים להקים מנגנון. אותו מנגנון אמור להיות עושה דברה של הממשלה. בפועל, הוא חי חיים עצמאיים. הוא מפתח אינטרסים ורצון משלו, שלרוב, אם לא תמיד, לא קשורים לאינטרסים ולרצונות של הציבור. למשל, התיאוריה במדעי המדינה זיהתה כבר מזמן את הנטייה של מנגנון ממשלתי כלשהו לגדול ולתפוח כל הזמן, ללא קשר לתפקידו. הסיבות ברורות: הפקידים רוצים כל הזמן להתקדם מקצועית וכספית וכדי לעשות זאת, הם חייבים לנכס לעצמם עוד ועוד סמכויות, לגייס עוד ועוד עובדים וכדי להצדיק את זה, הם דורשים עוד ועוד חוקים, עוד ועוד מנגנונים וסמכויות. צריך להדגיש שזה תהליך ללא סוף ברור ומוגדר. אם לא נלחמים בזה, המדינה הופכת בהדרגה לפקידוטיסטאן (כדברי ח"כ אקוניס) שבו מרבית ההחלטות, לכאורה "מקצועיות", מתקבלות על ידי ה"דרג המקצועי", שהוא כביכול ללא אינטרסים. בסביבה כזו, האם זו הפתעה גדולה שרק כ-30% מהחלטות הממשלה מיושמות בפועל? ברור שלא.
ולא שהחלטות הממשלה מהוות מציאה גדולה. רוב ההחלטות עצמן מוטעות ומוטות מאינטרסים של קבוצות לחץ, כך שגם אם החלטה כן מיושמת, יש סיכוי לא קטן שהיא החלטה בעלת פוטנציאל נזק המונעת מאינטרסים זרים. בתנאים כאלו, הנס הגדול טמון ביכולת של הציבור להמשיך לשרוד למרות הממשלה ופקידות, ולא בזכותן!
בהקשר הזה כבר ציינתי במאמר קודם שהכלכלן ג'ים ביוקנן קיבל ב-1986 את פרס נובל לכלכלה על העבודה שלו (ושל כלכלנים נוספים של אסכולת "הבחירה הציבורית") בנושא ניתוח כלכלי של תהליך קבלת ההחלטות של הפוליטיקאים. המסקנות ברורות וחד משמעיות לצערנו: הפוליטיקאים, כמו כל אדם אחר, דואגים ברובם קודם כל לאינטרס האישי שלהם, במקרה הזה להבחר, ורק אחר כך לאינטרס הציבורי. מובן שהם לא יכולים להתעלם מדעת הקהל אבל בנושאים רבים, בעיקר אלו שמתנהלים רחוק מעיני התקשורת, הם הופכים למעשה לעושה-דברם של קבוצות אינטרסים בעלי עוצמה, במקום להגן על הציבור, משום שהמחיר הטמון בעימות עם בעלי הון ועסקים גדולים גדול מידי.
דוגמה טרייה היא שוק החלב בארץ. לפני פחות משבועיים, הכנסת קיבלה החלטה שפירושה המשך ההגנה על קרטל החלב, שעושק את הציבור, סוחט ממנו כספי מיסים ומונע ייבוא של מוצרי חלב ותחרות חופשית שהיו יכולים להוזיל את מחירי מוצרי החלב בארץ בעשרות אחוזים. התוצאה היא שאנחנו משלמים מחיר מופקע עבור סחורה נחותה ויכולת בחירה דלה יחסית. אילו הפוליטיקאים היו מתעניינים באמת בציבור, הם היו יכולים בהנף יד להפסיק את המצב הזה, אבל הכח של הלובי החקלאי, בעיקר הקיבוצים, המושבים ומספר מצומצם של חברות ששולטות בתחום, כל כך רב שהם נמנעים מעימות, והציבור משלם את המחיר. על זה נרחיב שבוע הבא בהקשר רחב יותר של נזקי הפרוטקציוניזם.
ועוד לא דיברנו על כך שיש חוקים רבים שסותרים אחד את השני, על כך שהסמכויות של המשרדים הממשלתיים לא מוגדרות כמו שצריך, מה שגורם למלחמות בלתי פוסקות בינם לבין עצמם. או שלפקידים יש הרבה פעמים אינטרס לא לעשות כלום, משום שהם לא רוצים להסתכן בלקיחת אחריות והם גם לא מקבלים תוספת תשלום על ביצועים טובים. בקיצור, המציאות היא שפעמים רבות, האנרכיה שוררת, מה שמסביר את הסחבת הבלתי פוסקת בקידום פרוייקטים ממשלתים בכל התחומים.
בקיצור, כפי שאתם מבינים, הממשלה והרשויות אינן גופים רציונלים אשר מקבלים החלטות ענייניות לטובת הציבור, כפי שהיינו רוצים. בפועל, מדובר בגופים אינטרסנטים וטובתנו לא עומדת בראש סדר העדיפויות שלהן. כל עוד אנחנו חושבים שהפיתרון לבעיות שלנו נמצא ברשויות, אז יהיה קשה לתקן ולהתקדם. הפיתרון הוא בהקטנת התפקיד והכח של הממשלה בחיינו למינימום האפשרי. כפי שאמר אחד ממייסדי ארה"ב, "הממשלה הטובה ביותר היא הממשלה שמושלת הכי פחות". בימים ההם ובזמן הזה.