אוהבים אצלנו לצטט את ג'ון קנדי- נשיא ארה"ב שנרצח בעת כהונתו- שאמר: אל תשאל מה ארצך עושה בשבילך. שאל מה אתה עושה למען ארצך שלך.
אמרה בהחלט כובשת. ויחד עם זאת היא משדרת שאין זה עניינך מה קורה אצל אחרים. בדוק מה קורה אצלך. כי זה מה שקובע. ובהקשר של חוק טל, שרות בצבא, שוויון, חלוקת הנטל ויתר הסיסמאות המרחפות בחלל עולמנו, יבדוק כל אחד את מה שבינו לבין ארצו. ואין עליו להתמקד באחרים.
אכן, חוק טל איננו כוס התה שלי. אך המונח "חלוקת נטל" אינו מתאים לכאן. ומשתי סיבות חשובות.
הראשונה היא שאין זה נטל. השרות בצבא איננו רק חובה חוקית. הוא זכות אמיתית. ולא צריך להיות בן לניצולי שואה כדי להבין זאת. אנו מגשימים בדורנו חלום דורות. מי שאינו מתרגש בלבישת מדי צה"ל חסר לו משהו בחינוכו ובנפשו. הזכות להגן על עם ישראל היא מתנה שקיבלנו. והנה סיפור קטן.
כשעדיין היינו מגויסים, לאחר מלחמת יום כיפור, עמדנו להשתחרר לליל הסדר (היינו במילואים 196 יום). ואז, הוכרזה כוננות והועלינו – שני גדודי צנחנים- חזרה לרמת הגולן. והתחילה התמרמרות קשה. כי רוב חברינו ומכרינו כבר השתחררו משכבר. בסופו 
אין שוויון ולא יכול להיות שוויון. יש חיילים המסכנים את חייהם מדי לילה, ויש כאלה שאפילו אינם נושאים נשק אישי. וכבר למדנו לדעת שיש המתחמקים מהשרות הצבאי בסיוע פסיכולוגים או קשרי משפחה
של דבר הגיע אלינו מפקד פיקוד צפון, והיה שיח לא קל. ותוך כדי האמירות הקשות והענייניות ("נולדה לי בת וראיתי אותה פעם אחת".
"העסק שלי נהרס במלחמת ששת הימים, ורק לאחרונה הצלחתי לשקם אותו") קם הלוחם אברהם ריקאנטי, ושינה את הכיוון. הוא אמר – ציטוט לא מדויק- חברים, אנו מגינים פה על עם ישראל. אז מה הם עוד כמה ימי מילואים.
ואכן, האווירה הקשה התפוגגה. כך, שאפילו בנסיבות הקשות דאז, לא היה מדובר בנטל. ואם נזכור את 150 אחוזי ההתייצבות למבצע "חומת מגן", כמו גם למלחמת יום כיפור, ובכלל במלחמות ישראל, הרי החיילים לא ראו בכך נטל. אלא אם מישהו מסווג אותם כבלתי שפויים.
הסיבה השנייה היא, שאין חלוקה בנטל. לכל אחד יש את משימותיו שלו, על פי העדפות הצבא. אין דומה השרות בקריה בתל אביב, על הלינה בבית ותנאים של עובד רגיל במשק, ללוחם בשדה. אפילו תנאיו של טייס קרב מעולה אינם שווים לחייל במארבי לילה או בחדירות שונות. ולא נרחיק עד ללהקות צבאיות, לספורטאים ונגנים, או לאנשי גלי צה"ל ועיתונאים בשרותו. למעשה, אין שוויון ולא יכול להיות שוויון. יש חיילים המסכנים את חייהם מדי לילה, ויש כאלה שאפילו אינם נושאים נשק אישי. וכבר למדנו לדעת שיש המתחמקים מהשרות הצבאי בסיוע פסיכולוגים או קשרי משפחה.
בצד אלו יש לזכור שיש היבטים נוספים לשרות הצבאי. הכרות עם החברה הישראלית על רבדיה השונים, ואוכלוסייתה המגוונת. ידיעת הארץ, פשוטו כמשמעו. ידיעה שמביאה לאהבה. לימוד דברים מעניינים, טיפוח הכושר הגופני, התבגרות רצינית ואחראית. ובשרות המילואים ניתן להוסיף את ההפוגה ממסלולי לימודים ועבודה, התרעננות ואפילו מנוחת הגוף.
השוויון הוא מונח בעייתי. אין בני האדם שווים ואין תכונותיהם שוות. לכל אחד חוזקות וחולשות, נטיות והעדפות. השוויון האמיתי אינו הגדרה חיצונית, אלא יצירת שיווי משקל פנימי, המתחשב במכלול הנתונים ומוצא לכל אחד את המתאים לו ביותר. תוך יצירת מתאם בין אלו לצרכי המדינה והחברה. מציאות עובדתית היא שיש גם חילות שונים וצרכים שונים. והנה, עצם האפשרות החדשה להתגייס למשטרה- כחיילי חובה- מצביעה על חוסר השוויון שלכאורה, הקיים.
אז צריך לשנות את המונחים. לבטל את ה"נטל" ולדבר על שרות לכל ועל תרומה למדינה של כולנו (וכדורגלן יתרום את הכנסותיו בעת שרותו). כי בעיקר אסור לפגוע בתחושת החיבור והתרומה שבין האזרח לארצו. בין הנתין למדינתו.