בחסות אותה אמת לשעתה, חולצה יקירת התקשורת אילנה דיין, מכתם של הוצאת דיבה כנגד קצין צה"ל, סרן ר', שנחזה בכתבה ששידרה ב'עובדה', כמי שאחראי לרצח בדם קר של ילדה פלשתינית תמימה, שבמקרה – נעבעך – נקלעה לשטח הסטרילי במוצב 'גירית' ליד רפיח; וכנגד חייליו של סרן ר' שלכאורה, על פי הכתבה, חגגו בעליצות זדונית את מותה. ר' עתר לביהמ"ש המחוזי בטענה כי השידור לא היה אמת והוציא את דיבתו, וגם זכה בביהמ"ש המחוזי בפסק דין, שקבע כי דיין הוציאה דיבתו ותפצה אותו בסך 300 אלף שקל.
דיין עירערה על עצם הקביעה כי הוציאה דיבתו. וראה זה פלא: שלושת שופטי העירעור בעליון, ללא יוצא מהכלל, אימצו את עמדת ביהמ"ש המחוזי שקבע כי דיין הוציאה דיבתו של סרן ר', ואף על פי כן שיחררו אותה מתשלום פיצוי. הייתכן ששקר אינו בעצם שקר?
כאן נכנסת לתמונה המצאה יצירתית שלא עלתה על דעתו של בית משפט בישראל, בכל 63 וחצי שנות קיומה של מערכת משפט בישראל: 'אמת לשעתה'. כלומר, יש מציאות של אמת, יש מציאות של שקר, ויש מצב שלישי: מצג שהוא אמנם שקר, אך ניתן להכשירו בטענת אמת לשעתה. פעם, בתקופה הנאיבית של מדינת ישראל, היה יעדו של הדיווח התיקשורתי, להציג אמת ללא כחל ושרק, ללא קומבינות ושטיקים וטריקים. אמת לאמיתה. היום מותר להכפיש באמצעות שקרים ועלילות, בתנאי שהיו אלה אמת לשעתה. איך לא חשבו על זה קודם?
"בכתבה יש לשון הרע"
וכל זאת, לאחר ששלושת שופטי העירעור קבעו שמדובר בדיבה. דיבה ממש, כמשמעה בחוק. השופט ריבלין, למשל, קבע כי "מקובלת עלי מסקנתו של ביהמ"ש קמא לפיה מציגה הכתבה את סרן ר', במובנים אחדים, באור שלילי... התמונה המתקבלת היא כי סרן ר' יצא לקרב חדור לחימה, על אף שהבין – או היה עליו להבין – כי מולו עומדת נערה צעירה. הוא הוצג כמי שהגיע לוודא הריגתה של הילדה... הרושם העשוי להתקבל מן הכתבה הוא, כי סרן ר' זילזל בחיי אדם... התחקיר הצבאי שניקה אותו מאשמה, הוצג כפגום. דברים אלה עלולים היו להשפיל את סרן ר', לעשותו מטרה לשנאה ולבזותו... מסקנתי היא, כי בכתבה ישנה לשון הרע, כמשמעותה בחוק, כלפי סרן ר'".
חבר שני בהרכב, השופט יצחק עמית, קבע כי "בהיבט של אתיקה עיתונאית, מערכת 'עובדה' לא עמדה בחובת ההגינות", וזאת משום שבין היתר הציגה חיילים שיורים כביכול בילדה במא"גים, בעוד שהתמונות הללו צולמו בזמן אחר ובמקום אחר; ועוד הציגה את החיילים מתבדחים, כביכול בעת הירי לעבר הילדה, בשעה שבמציאות היו אלה צילומים שתיעדו הליך שיגרתי של פתיחת ציר ללא כל קשר לילדה; ועוד הציגה חיילים עולצים במסיבת רעים, שנחגגה לכאורה בעקבות מותה של הילדה, כשבפועל צולמו תמונות אלה בנסיבות אחרות לגמרי.
גם השופט פוגלמן לא ניקה את דיין. כך שמבחינה עובדתית, אימצה ערכאת העירעור, את מסקנתו הבסיסית של ביהמ"ש המחוזי, וקבעה שוב כי: 1. נכונה טענתו של סרן ר', שדיין פירסמה כזבים נגדו, בכך שייחסה לו אמירות ופעולות שלא ביצע; ו-2. דיין חטאה גם כלפי חיילי מוצב גירית שהוצגו כערלי לב אשר חגגו במסיבת רעים את מותה של הילדה.
חסיון לשקר
תקדים דיין ופטנט אמת לשעתה, יוכל להעניק מעתה תעודת חסיון לשקר תיקשורתי: אם יפרסם עיתון, לאחר שנפתחה חקירת 
תקדים דיין ופטנט אמת לשעתה, יוכל להעניק מעתה תעודת חסיון לשקר תיקשורתי: אם יפרסם עיתון, לאחר שנפתחה חקירת משטרה נגד פלוני, שהאיש הוא גנב מדופלם עם קבלות, ולבסוף ייצא צח בדין, יוכל העיתון להתגונן בטענת אמת לשעתה: בעת הפירסום היתה זו האמת הזמנית
משטרה נגד פלוני, שהאיש הוא גנב מדופלם עם קבלות, ולבסוף ייצא צח בדין, יוכל העיתון להתגונן בטענת אמת לשעתה: בעת הפירסום היתה זו האמת הזמנית. זהו ממש רשיון להרג (וכידוע: מלים הורגות), כמו גם רשיון לפגיעה אנושה בשמו הטוב של הזולת – ולעזאזל האמת. תחי המניפולציה. הידד לחופש הביזוי והשיסוי.
אבל אם כבר מאמצים את עקרון אמת לאמיתה, פרי יצירתיותו של ביהמ"ש, מדוע אותו בימ"ש בחר שלא לאמץ את שיטת אמת לשעתה לזכות חלוצי מיגרון, שבנו את ביתם בתום לב ממש, בברכת הממשלה ובעידודה? נכון אמנם שבמיגרון הולך ומתגבש הסכם להעתקת הישוב למרחק 2 ק"מ, אבל מי צריך העתקה, כשברור כשמש, אפילו לביהמ"ש העליון עצמו, כי מיגרון עונה כמו כפפה ליד, על הלכת אמת לשעתה: היא נבנתה בעידודה של המדינה, קיבלה מהמדינה תשתיות, והמתיישבים הלכו לשם בברכתה. אם יש אמת לשעתה – מיגרון היא איפוא האם-אמא של האמת לשעתה.
תקנת השבים
הלכת האמת לשעתה מעניקה יתר תוקף מוסרי ליוזמת ח"כ זבולון אורלב, שהציע לחוקק, שבמקרה שישוב נמצא על הקרקע 4 שנים ולא הועלתה שום טענת בעלות לגבי אדמותיו, תפצה המדינה את הבעלים, אם וכאשר יגיעו. חקיקה כל כך מוצדקת, אנושית ויהודית (זוכרים את 'תקנת השבים' לגבי מריש גזול?), הנשענת על רעיון האמת לשעתה, היתה פותרת את בעית מיגרון גם ללא עקירה לאחר 12 שנות חיים.
יוזמתו של אורלב, עם או בלי תקדים-אילנה-דיין, בהחלט היתה מסוגלת לגייס רוב בקואליציה, אלמלא הזדרזו נתניהו, בני בגין ועוד כמה כהני דת המשפט בליכוד, לטרפד יוזמה זו. הליכודניקים יפי הנפש, העדיפו חורבן על פני בְּנִיָה, רק מפני שהשמאל הפוסט ציוני טען בביהמ"ש שיש לקרקע בעלים ערביים (איפה הם מסתתרים, לכל הרוחות?).
ונתניהו עצמו, במקום להתגייס למניעת החורבן, הגדיל לעשות כשהטריח עצמו לקנוסה והתייצב שפוף בפני הוד מעלתה 'המלכה', כדי להתרפס: "גנזתי כל הצעה שנועדה לפגוע או לקצץ בכל צורה שהיא בעצמאותו של ביהמ"ש", הצהיר, ושמח לשמוע מפיה כי "חשתי שישנו הכבוד הזה והגיבוי הזה [מצידך] לביהמ"ש. גם במישור המיקצועי וגם במישור האישי ידעתי שראש הממשלה לא יפקיר אותנו... אנחנו חזקים, אנחנו חזקים מאוד, אבל אנחנו גם צריכים את העורף של הרשויות האחרות, וחשתי שזה קיים".
נתניהו, כמו נתניהו, העדיף להכפיף ראש ולבגוד ברבים מבוחריו ותומכיו, כדי לזכות במחמאות חלולות. למרות שבקלות ובשיא ההגינות יכול היה למצוא את הדרך לסיים באורח הכי מוסרי את הפרשה, ללא שום העתקה של המתיישבים והיישוב: אם באמצעות הלכת אמת לשעתה, ואם באמצעות יוזמת החקיקה של אורלב.
אבל נתניהו בחר מבין כל האפשרויות את הגרועה שבהן. אל יתפלאו איפוא אברכי המשי של הליכוד, אם ביום מן הימים, כשתקום כאן ממשלת שמאל על בסיס קולות מאוכזבי נתניהו, תְּחרֵב גם היא ישובים בארץ ישראל, ותטען להגנתה שהיא בסך הכל מיישמת את מדיניות הליכודניקים, שלא ראו שום עיוות מוסרי בהחרבת יישובים יהודים בארץ ישראל.