מרכזיהו

בנימין נתניהו הוא מנהיג ברוך כישורים, הבולט משכמו ומעלה מול הטוענים האחרים לתפקיד ראש הממשלה.

כישוריו הוכחו בתקופות כהונתו המוצלחות כשר החוץ וכשר האוצר, והצביעו על עדיפות בולטת מול כל ביצועיהם המיניסטריאליים של לבני/מופז וברק. אילולא נאום בר-אילן והפעילות נגד ההתיישבות ביהודה ובשומרון ניתן היה אף לסכם בחיוב את 3 שנות הכהונה הראשונות שלו כראש ממשלה בכנסת הנוכחית.

אבל, למרבה הצער, בנימין נתניהו מנסה להתחבב יתר על המידה על המעצבים האחידים של דעת הקהל, שלא ממש מקבלים את עובדת היותו ראש ממשלה, והרואים בו את מי שהעביר את השלטון במדינת היהודים מן השמאל "הלגיטימי" (מרצ/העבודה/קדימה) אל הימין שכביכול איננו לגיטימי. למעשה, הנאורים בעיני עצמם והנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא אינם מקבלים את תוצאות הבחירות ומנסים לכפות על ראש הממשלה ללכת בתלם שלהם ובניגוד למצע שלפיו קיבל את תמיכת הבוחרים.

נתניהו מצידו שוכח את ההבחנה החשובה: גם כאשר הימין בממשלה הוא לא בשלטון, ואין זה משנה מי ראש הממשלה מצד הימין או "הימין". רק שרון זכה ללגיטימיות ונשמר כאתרוג, כאשר הפך לקבלן הביצוע של חזון השמאל: גירוש יהודים מבתיהם בארצם.

לפיכך מנסה נתניהו לברוח מן הדימוי של מנהיג הימין. שוב ושוב הוא מאפשר לשמעון פרס, האיש שהמיט על ישראל את אסון אוסלו ומלחמת אוסלו, ואהוד ברק, האיש שתפקודו הלקוי כראש ממשלה הביא לתוצאותיה הקשות ולקורבנותיה הרבים של אותה מלחמה, להוביל אותו ואת ממשלתו. שוב ושוב הוא מעניק לשני ראשי הממשלה לשעבר לנווט את ממשלתו, ללא כל בסיס חוקי למעורבותם זו בתפקידים לא להם. שוב ושוב הוא מגבה את אהוד ברק בהתנכלויותיו להתיישבות היהודית. שוב ושוב הוא מראה שהוא מעדיף את המרידורים לעומת הפייגלינים. שוב ושוב הוא מנסה בדרכים כוחניות להתעלם מרצון מתפקדי הליכוד (כפי שעשה שרון) ולדחוק את נאמני ארץ ישראל לשולי רשימת הליכוד. באופן בלתי-מפתיע, דווקא במעשה כוחני ואנטי-דמוקרטי זה הוא זוכה לגיבויו של עדר התקשורת, הרואה בו את הרע במיעוטו בהשוואה לפייגלין.

למעשה, במיומנות רבה אבל בלתי-תקינה, הוביל את עצמו נתניהו אל המרכז המדויק של המפה הפוליטית. התייצבותו בדיוק בנקודה זו עשויה להוביל לשינוי שמו: מרכזיהו במקום נתניהו. האם זהו

שוב ושוב הוא מעניק לשני ראשי הממשלה לשעבר לנווט את ממשלתו, ללא כל בסיס חוקי למעורבותם זו בתפקידים לא להם. שוב ושוב הוא מגבה את אהוד ברק בהתנכלויותיו להתיישבות היהודית

רצון מצביעי הליכוד? לא. רובם מאמינים ומבינים שחזון הבריחה והגירוש מלב ארץ ישראל אינם יהודיים ואינם דמוקרטיים, אינם מוסריים ואינם ציוניים, אינם מעשיים – ואפילו אינם מובילים לשלום, אלא מגבירים את סחטנות האויב.

אסור לנתניהו/מרכזיהו להתעלם מנאמני ארץ ישראל, גם אם מעשה כזה יקנה לו אהדה – זמנית! - בקרב הנאורים בעיני עצמם. אם כך יפעל נתניהו הוא עלול להחליש במו ידיו את יכולתו לעמוד בפני לחץ אמריקאי צפוי, במקום להישען על תחושותיו והצבעתו של הרוב המפוכח בציבור הבוחרים הישראלי.

הפרשנים טועים בהתייחסותם לפלגים השונים שמשמאל לליכוד כאל גוש מרכז/שמאל: הם אינם גוש, כי אם סידרה של פלגים אנוכיים שטרם הוכיחו את כישוריהם, והם אינם מרכז, כי כאמור משבצת המרכז תפוסה על-ידי נתניהו אישית. הם שמאל, לפחות במובן המדיני.

לנוכח מציאות זו יש צורך באופוזיציה מימין, כזו שתיתן ביטוי פוליטי לבוחרים המצויים מימין לליכוד, ושאינם דתיים. פלגי הציונות הדתית כבר הוכיחו, במעשיהם ובמחדליהם, שאין להם עניין ו/או אמון בימין החילוני, עד כדי כך שבאופן מודע ומתוך התנשאות הם מוותרים על קולותיו של ציבור גדול זה. מצד שני, ציבור לאומי זה אינו מסוגל להצביע עבור מפלגות שבהן הדתיות – להבדיל מן היהדות – מושלת בכיפה.

כשם שמשמאל לליכוד יש ניסיונות ליצירת כתובת להצבעה לבוחרים פוטנציאליים כן יש צורך בכך גם מימין לליכוד, כתובת ותקווה עבור הציבור שאיננו דתי וגם איננו עוין את יהדותו.