מעל לפתח הכניסה לאחד הביתנים בבית החרושת למוות אושוויץ, מופיעה כתובת מצמררת המצטטת היסטוריון אנגלי: "מי שלא לומד מן ההיסטוריה, סופו שהוא חוזר לחוות אותה".
העם היהודי, ככל הנראה, השתדל ללמוד מן ההיסטוריה. עצם הקמתה וקיומה של המדינה היהודית, מעידים שהעם היושב בציון למד מן ההיסטוריה - לא כולל יהודים גלותיים שעדיין מעדיפים את מנעמי הנֵכר על פני החיים בארץ חמדת אבות, ולא כולל מקומיים שמתנערים בתואנות שווא מן הזכות להירתם למשימת הקיום של עמישראל.
לפני ימים אחדים, בוושינגטון, הוכיח ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא מתעקש ללמוד מן ההיסטוריה. מוראות שנות האימה 1939-45, ותחושות חוסר האונים וה'כצאן לטבח יוּבל', הם שעמדו לנגד עיני בנו של ההיסטוריון הבכיר פרופ' בנציון נתניהו, בשבוע שעבר, עת השמיע את נאום חייו וקבע נחרצות כי הופקו הלקחים מן הקטסטרופה הנאצית. "שנת 2012 איננה 1944", אמר בנאום דרמאטי בפני 13,000 באי ועידת השדולה הפרו ישראלית איפא"ק. "...גם העם היהודי שונה. היום יש לנו מדינה, ותכליתה להגן על חיים יהודיים ולהבטיח את העתיד היהודי".
וכמו בתגובה פבלובית, הזדרזו פרקליטי השטן במקומותינו, אכולי שנאה תהומית לכל מה שנתניהו מוציא מפיו (ראו בעניין זה את הראיון המרתק עם 'זקן השבט' יעקב אחימאיר, במוסף מעריב בשבוע שעבר), למתוח ביקורת נוקבת על הנאום, וכינוהו במונחים משפילים: דמגוגיה זולה, ניצול ציני של זכר קרבנות השואה ועוד ליגלוגים ונאצות.
האמת, שלא צריך להתרגש. זה לא חדש. דבָּרי השלום-אך-שווא נחרדים כל אימת שישראל עומדת על זכותה להתקיים, ולעולם לא יכירו בטעויותיהם הילדותיות. הארץ, במאמר ראשי, קונן על שנתניהו "כאחרון הטוקבקיסטים, לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה", ולעג ל"וולגאריות וסרוּת הטעם" של נתניהו: "כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות... רטוריקה נואלת המשלבת מיסכנות ומגלומניה".
עם התנסחות יהירה ופטרנליסטית שכזו, צפונבונית מתנשאת, שנדחית שוב ושוב ע"י הרוב המכריע של הציבור, עדיין לא מצליח העיתון להבין מדוע זה קורה לו: יותר ויותר אנשים מתייחסים אליו, בטאונו של 'האדם הנבון', כעיתון תוד"א (תודעת אוייב), ודווקא מוּשא שנאתו התהומית, נתניהו, נוסק על כנפי הרייטינג.
החרתה-החזיקה אחריו מנהיגת האופוזיציה ציפי לבני. גם היא השמיעה אותן זמירות: "צריך להפסיק עם ההשוואות לשואה. אנחנו לא באותו מצב, תודה לאל, וצריך להתמודד עם המצב באחריות", וגם היא לא מצליחה להבין כיצד אחר כל אמירה אווילית שכזו, צונחת הפופולריות שלה ונוסק המוניטין של נתניהו.
וכמובן, הפרשנים שעויינותם אומנותם. נביא הזעם הנצחי יואל מרקוס, קרא: "ביבי שב בשקט", אך נאנס להודות כי "ההצלחה של ביבי היא בעיקר בהעלאת האיום האיראני לתודעה העולמית". ואילו מתבכיין הקבע גדעון לוי התרעם: "ישראל של נתניהו הצליחה להכתיב לעולם את סדר יומו באופן ששום מדינה קטנה לא הצליחה מעולם, וזה קורה דווקא בתקופה שבה מעמדה הבינ"ל של ישראל נתפס כרעוע במיוחד"... באיראנית זה נשמע יותר טוב.
הגדיל לעשות הסופר דוד גרוסמן, שמתעקש בנושא האיראני שלא ללמוד מההיסטוריה: "ראש הממשלה... משלהב את שומעיו, וגם את עצמו, תוך כדי אזכורים תכופים של השואה, הגורל היהודי וגורל הדורות הבאים. למול הרטוריקה האסונית והאפוקליפטית הזאת אפשר לרגעים לתהות אם נתניהו אכן מבחין בין הסכנות המוחשיות שישראל ניצבת בפניהן לבין ההדים והצללים של טראומות העבר".
ממרומי סמכותו הספרותית ממשיך גרוסמן: "במקום התרגום החד-ממדי של ישראל שנת 2012 לשואת יהודי אירופה, היתה צריכה להישאל שאלה אחת - האם רצוי שישראל, מיוזמתה, תיכנס למלחמה עם מדינה כאיראן, מלחמה שאי אפשר לחזות את כל השלכותיה, וכל זאת כדי לסכל מצב עתידי, מסוכן בהחלט, אך שאיש אינו בטוח כי יתממש אי פעם? במלים אחרות: האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד תידחף ישראל ליזום אסון ודאי בהווה?" 
עצם הקמתה וקיומה של המדינה היהודית, מעידים שהעם היושב בציון למד מן ההיסטוריה - לא כולל יהודים גלותיים שעדיין מעדיפים את מנעמי הנֵכר על פני החיים בארץ חמדת אבות, ולא כולל מקומיים שמתנערים בתואנות שווא מן הזכות להירתם למשימת הקיום של עמישראל. 
והוא מסיים את מאמרו בשאלה הנוקבת, היורדת עד חדרי בטן: "האם יש לאדם כלשהו זכות לגזור את דינם של רבים כל כך למוות, רק בשמה של חרדה מפני אפשרות, שאולי לעולם לא תתרחש?".
הדברים נשמעים, אולי, כמשא נבואי זועם כנגד קלות דעתם של השלטונות. אבל צריך לזכור שכושרו הנבואי של גרוסמן חלש למדי, אם ללמוד מן העבר. לאחר חתימת הסכם אוסלו ב', הוא שמע באוזניו החדות פעמי משיח והתפייט: "אני חושב שאנחנו בתחילתו של נס. יש לנו סיכוי להיוולד מחדש" (בראיון עם ניסים משעל, 28.9.95). התוצאות, למרבה הצער, רחוקות מלהיות נס: עם ישראל לא נולד מחדש, ורק הקיז מדמו עם מותם לשווא של 1,500 ישראלים חפים מפשע בידי הטרוריסטים הרצחניים שיובאו מטוניס, מכוח 'נס אוסלו'.
גרוסמן מטעה
מול מקהלת המקוננים, בניצוחו של גרוסמן, עם כל הדימוי של עוצמה ספרותית-מוסרית העומדת מאחוריו, קם 'מבוגר אחראי' אחד, מומחה מובהק להיסטוריה ומדע המדינה, פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד לשעבר, שבהחלט אינו איש ימין, וקבע ממרומי מיומנותו האקדמית, שההגיון הצרוף ממש הפוך מהתיזה של גרוסמן: "דוד גרוסמן טועה", הוא פסק. "אם אסור למדינאים להמר הימור פרוע למחצה כדי למנוע מצב עתידי גרוע יותר, אין גם הצדקה להסכם שלום עם הפלשתינים... ראשי הממשלה חייבים להימנע מדרך החשיבה שמציע גרוסמן... חבל שגרוסמן מטעה את הציבור במקום להוסיף לתובנתו". הבנת את זה, ברוך?
פרופ' דרור אינו מרפה מן ההגיון העקום של גרוסמן: "אסור למופקדים על עתידה של מדינה להירתע מפני פעולה יזומה, הכרוכה אולי במחיר כבד בחיי אדם בהווה, אם הדבר עשוי למנוע בעתיד אירוע שמספר הנפגעים בו יהיה גדול בהרבה. נראה שמאמרו של גרוסמן לוקה באחד מכשלי החשיבה לנוכח אי ודאות... אם כך [על פי עצת גרוסמן – מ"ר] ינהגו ראשי הממשלה, הם ימעלו בתפקידם. שכן, חובתם לדאוג לעתיד לא פחות מאשר להווה, גם אם העתיד אינו ודאי, אלא מדובר ברמת חיזוי כזאת או אחרת שאף פעם אין לסמוך עליה.
"...הגישה המוצעת ע"י גרוסמן דוחפת בהכרח למדינאות שמבוססת על תגובות מאולתרות, גם לנוכח סכנות ברורות באופק. גרוסמן בוודאי אינו מתכוון לכך, אך אותו 'הגיון' שהוא מציג במאמרו, מצדיק גם דישדוש ישראלי בתהליך השלום".
זהו דבר התבונה המדינית הטהורה, נוסח המומחה הבכיר מן האקדמיה, שמדע המדינה הוא מיומנותו המדעית. מה שאומר שהעובדה שאדם מתפרנס מספרות ואפילו מוכתר בתואר סופר, אינה הופכת אותו למדינאי. ועוד מסקנה כאובה העולה, מר גרוסמן, מדברי פרופ' דרור, ומתייחסת כלפיך ושכמותך: לפעמים אנשים קצרי אופק, מברברים שלום, כמובן מתוך כוונות טובות, אבל מייבאים למקומותינו באמצעות ציקצוקי השלום הללו, הדוחפים מנהיגים להימנעות מְעשיה, את המלחמה הבאה.
מזלה של ישראל הוא, שדעת הקהל האמריקנית, דווקא הפנימה את דבריו הנחרצים של נתניהו. האמריקאים, למן הנשיא ועד אחרון היאנקים, קלטו סוף סוף כי ישראל נחושה בדעתה לסכל בכל מחיר מצב של התגרענות מדינת אוייב, שמנהיגיה, אחמדינאג'את וחבר מרעיו, מכריזים חד וחלק, ללא שום הצטעצעויות, כי את המדינה היהודית יש להשמיד, ו"צריך למחוק את הציונים הכופרים ממפת המזה"ת".
נתניהו הצליח להעביר את המסר מעל לראשו של הנשיא. סקר גאלו"פ מצא, כי ישראל זכתה בעקבות הנאום ופיסגת נתניהו-אובמה ב-71 אחוזי תמיכה בדעת הקהל הכללית בארה"ב – נתון שיא שלא נרשם כמותו בשני העשורים האחרונים. אשר לעמדות האמריקנים בעניין הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, נמצא כי התמיכה בישראל חוצה מפלגות: 65% מהדמוקרטים, 80% מהרפובליקנים ו-71% מהעצמאיים תומכים בישראל.
נתון מדהים, אגב, העולה מן הסקר (למגינת לבו מן הסתם של מחנה השלום-אך-שווא) הוא, שדווקא בשנים בהם התנהל תהליך מדיני אינטנסיבי בין ישראל לפלשתינים צנחה התמיכה בישראל, וככל שהתהליך נתקע, צמחה התמיכה בה. חומר למחשבה.