מהו כל דצריך ייתי ויפסח?

הלא משפט זה נאמר כשאנו בגלות, כמו שמסיים - 'השתא הכא עבדי'! ואם תאמר שמשפט זה נותר מהנוסח שהיה בזמן הבית, הלא ידוע שאין נמנים על הפסח אלא בחבורה, ואי אפשר לצרף בני אדם לאכילת הפסח לאחר שכבר נשחט. אם כן, מהו כל מי שצריך יבוא ויפסח? והנה אפשר לומר בפשטות, שיפסח רומז על כל צרכי ליל הסדר, הקרוי בלשוננו פסח. ואין הכוונה על קרבן פסח, הן מפני שעדיין איננו והן מפני שגם אם היה, לא היה אפשר לצרף אליו אנשים בזמן זה.

באופן עמוק יותר אפשר לומר, שבאמת הכוונה לקרבן פסח, ומדובר במשפט שנותר מהנוסח שהיה בהגדה שבזמן הבית. ואם נשאל, אם כן, מה יש להזמין אחרים, הלא אינם יכולים לאכול עימם קרבן פסח, מפני שלא נמנו בחבורה. אפשר להסביר, שבאמת אמנם לא יכולים אחרים להצטרף, אך זו מניעה חיצונית. היינו, שמצד הלב החם של ישראל, כשהוא מתעורר להיטיב, הנה הוא מלא רגישות ותשוקה לשמח אחרים ולשתף אחרים בשמחתו שלו. אז אמנם ישנה מניעה חיצונית שאינה מאפשרת לשתף אחרים בקרבן הפסח, אך מניעה זו לא תעצור את הלב להתעורר ולומר את עומק תשוקתו.

הלב חושק להיטיב, ויש לדבר זה ערך עצום, גם אם בפועל זה אינו אפשרי. מכאן יש ללמוד עניין עמוק, לדעת להעריך את הרצונות הטובים והעמוקים שבמעמקי הנפש, גם כשהם לעצמם, אפילו שעדיין לא יצאו או שאינם יכולים לצאת אל הפועל. עצם היות הנפש מלאה בטוב, זהו דבר שלא יסולא בפז. כל מעשי החסד וההטבה עם הבריות הינם תולדה של נקודת חיים מאירה זו, של עצם הרצון הטוב. לפיכך, על האדם ללמוד להעריך מאוד את רצונותיו הטובים, גם כשהם עדיין לא יצאו אל הפועל, הן מפני מניעה חיצונית והן מפני מניעה פנימית.

מדידת הרצונות רק על פי תוצאותיהם למעשה, קוצצת את כנפיהם, ואינה מאפשרת להם להבשיל בעמקי הנפש ולהרחיב את כוחם. כך, יש ערך גדול בעצם הרצון ובעצם ביטוייו, גם אם אי אפשר להוציאו אל הפועל. לפיכך, עומד בעל הבית ומכריז 'כל דצריך ייתי ויפסח'! זה מה שליבי אומר לי, זה מה שאני רוצה, גם אם קודם לכן שכחתי למנות עניין בחבורתי, גם אם הדבר כעת בלתי אפשרי מצד מניעת ההלכה, מכל מקום, שפתי לא אכלה מלהיות מבטא את רצוני, כי תאוות צדיקים אך טוב, ובליל הסדר, בוודאי עמך כולם צדיקים.

עוד אפשר לומר באופן עמוק, ש'כל דצריך ייתי ויפסח' איננו מכוון כלפי השנה הזאת, שכן בשנה זו אין קרבן, וגם אם היה, לא היה אפשר לצרף אליו. אלא כל דצריך מכוון כלפי שנה הבאה, והיינו שכבר כעת, מכריז בעל הבית, שמי שצריך לשנה הבאה, מוזמן לעשות עימנו את הפסח בחבורה אחת. כך שכל דכפין מכוון כלפי השנה הזו, לרעבים גם צמאים. ואילו כל דצריך ייתי ויפסח מכוון לשנה הבאה. ודבר זה ישנם שתי נקודות עמוקות. ראשית, אינו דומה חסד שבא למלא צורך וחסרון בהווה, לחסד מתוכנן, החושב מראש על החסרונות של הבריות. דרכם של בני אדם להיות מביטים על מסכנים ולהתעורר ברחמים אליהם.

זוהי מידת הרחמים, והיא מכוונת כלפי חסרון ניכר בהווה. אך להסתכל למרחוק, ולראות את החסרונות של האדם שיהיו בעוד זמן, זוהי מעלת חסד עצומה. זוהי מידת החסד, שאיננה מתעוררת רק למראה חסרון נוכח, אלא היא עצם חשק ההטבה, שמתעורר מיוזמתו לחשוב על הזולת ועל צרכיו, בהווה וגם בעתיד. זוהי ההבחנה בין מידת החסד למידת הרחמים. הרחמים מתעוררים למראה נזקקים ואביונים. אך החסד, הוא עצם חשק ההטבה מצד האדם עצמו, עד שחשק זה מעורר אותו לחשוב על עתידו של זולתו, ולראות את צרכיו גם במשך זמן, למרות שאינם ניכרים כלל בשעה זו.

הנקודה השניה שלמדים אנו מכאן הוא כוח הצפייה לישועה. יושב בעל הבית, מצות מולו, והפסח איננו. כאן, כעת, עומד הוא ומכריז, שנה הבאה כל מי שצריך יבוא ויעשה עימנו פסח. בטוח הוא בישועת ישראל, בגאולה הקרובה, עד שמוצא צורך להזמין את כל הנזקקים, שיעשו עימו את הפסח. זהו האמונה והביטחון של ישראל. אמונה זו, בשילוב נטיית החסד העמוקה, המשתלבים יחדיו לעורר את לב בעל הבית מישראל להכריז ולומר 'כל דצריך ייתי ויפסח', הם הם המביאים את הגאולה לעולם, כי בחסד ובאמונה וארשתיך לי, ובחסד ובאמונה ניגאל. לפיכך, מיד לאחר מכן באה האמירה - 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל'!

לרכישת ספרי החלבן לחץ כאן