אלא שפירוש זה יש בו קושי, שאם הקב"ה עצמו דילג מבית לבית, כמ"ש "אני ולא מלאך", כיצד נפרנס את המקרא "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", הרי הקב"ה עצמו הרג את הבכורים ולא המשחית?!

פרשנות מפתיעה ומחודשת מציע הרב קוק זצ"ל בדרשותיו. כאשר הטיח אליהו בפני נביאי הבעל "עד מתי אתם פוסחים על ש
הצלתם של ישראל נעשתה בדרך של השראת שכינה בבתיהם, והשכינה היא שלא נתנה למשחית, הוא השליח, לבוא אל בתיהם ולהרוג את בכוריהם
תי הסעיפים (=מחשבות)", לא היתה כוונתו לומר שהם מדלגים מעליהם, אלא שהם שוהים במחשבות מנוגדות לסירוגין. וראיה לדבר: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", לא שמקפץ מעל ההר, אלא עומד על ראש הר אחד, וממנו מדלג לראש ההר השני.

אף במכת בכורות, אין הכוונה שה' דילג מעל הבתים, אלא להיפך, נח בבית אחד וממנו מדלג לבית השני. ורבותא יש בדבר, שהרי אין הקב"ה משרה שכינתו במקום טומאה, וכשרצה משה להתפלל, אמר "כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'". עתה עשה הקב"ה מחווה מיוחדת, שהשרה שכינתו בכל בית בישראל למרות הטומאה. וזו הכוונה שה' "פסח על בתי בני ישראל", היינו שהשרה שכינתו בבית זה, ומשם עבר ופסח לבית אחר, כך שבכל בית בישראל היתה קדושת מזבח, ואפשר היה להקריב קרבן פסח.

הצלתם של ישראל נעשתה בדרך של השראת שכינה בבתיהם, והשכינה היא שלא נתנה למשחית, הוא השליח, לבוא אל בתיהם ולהרוג את בכוריהם.

לפי"ז מה שאמרו בהגדה "ועברתי בארץ מצרים" - אני ולא מלאך, הוא על השראת השכינה בבתי ישראל, אך את המכה עצמה עשה השליח המשחית, וההודאה אינה על ההצלה בלבד אלא על השראת השכינה שהיתה בכל בית בישראל. וזהו שדרשו בהגדה "ובמורא גדול" זו גילוי שכינה, ותרגומו "בחזונין רברבין", שמשמעות מורא, אינו פחד אלא מראה. והוא המראה הגדול של השראת שכינה שהיתה באותו לילה בבתי בני ישראל, כאשר פסח הקב"ה על בתי בני ישראל, עבר מבית לבית, והשרה שכינתו בכל הבתים.