ישראל נחלצה בזמן פציעות ממערכת בחירות מיותרת, גם אם קצרה יחסית. המערכת הפוליטית כמרקחה: ראש הממשלה השליך גלגל הצלה לעבר יריביו ממפלגת השמאל המתפוררת, במטרה שקדימה תתמוסס בתוך ממשלתו. אבל, החשש הוא שהגברת ייצוג השמאל בממשלה יאפשר לנתניהו לבצע מהלכים מסוכנים.
במרכז המערכת הפוליטית נמצאת מפלגת המרכז – הליכוד בראשות נתניהו – שהצליחה למשוך את השטיח מתחת רגליהן של יריבותיה מן השמאל: מפלגות העבודה/מרצ ושני פלגי קדימה ז"ל, זה שבראשות מופז וזה שבראשות לפיד, האיש שבצעד אנטי-דמוקרטי מינה את עצמו לשמונה שנים של שלטון יחיד בראשות הבועה שהקים. אין מדובר בגוש מרכז-שמאל, כי לא מדובר בגוש וגם לא מדובר במרכז.
בנאום בר-אילן ובהקפאת ההתיישבות – שתי השגיאות המרכזיות שעשה נתניהו בכהונתו הנוכחית – הוביל ראש הממשלה את מפלגתו שמאלה. גם אם בתוך תוכו הוא יודע ש"פיתרון" שתי המדינות איננו פיתרון ושמדינה פלשתינאית ושלום הם דבר והיפוכו – מעשיו אלה קידמו את השקר שבבסיס "תהליך השלום".
גם השותף-היריב ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, המנסה להציב את עצמו מימין לליכוד, חושף את תמיכתו במדינה כזאת כאשר הוא מדבר על חילופי שטחים: אלה יכולים להתבצע רק עם מדינה פלשתינאית שתקום חלילה ממערב לירדן, בנוסף על זו שכבר קיימת ממזרח לנהר.
בנסיבות אלה נותר חלל בצד הימני של המפה הפוליטית, ובעיקר בצד החילוני-הימני. הציבור הגדול הזה ניזוק פעמיים: א. רבים 
הציבור הימני-החילוני סובל ונפגע מהעלמתו ומהאלמתו על-ידי הפרשנים הפוליטיים מצד אחד ועל-ידי רבים בציבור הדתי-לאומי מצד שני. אלה ואלה כופרים בקיומו. 
מאנשיו עדיין מתנהגים כאילו מפלגות הליכוד וישראל ביתנו הן ימין, הנחה שגויה כאשר מנהיגי שתי המפלגות דוגלים בהקמתה של מדינה פלשתינאית נוספת, מיותרת ומסוכנת. ב. עדר התקשורת מתייחס למי שנמצא מימין כדתי-ימני, וכך מסייע להעלמת קיומו של ציבור חילוני-ימני חשוב וגדול.
כך, למשל, בתדמית המצטיירת בתקשורת מוצגים המתיישבים ביהודה ובשומרון כדתיים. המספרים האמיתיים שונים בתכלית: מבין כ-720 אלף היהודים החיים מעבר ל"קו הירוק", כמחצית הם חילוניים. נתון זה מוסתר מהציבור, מן הסתם כדי לאפשר להציגם כדתיים, כלומר ככאלה שאותם יש לתקוף ולהאשים בכל בעיות החברה בישראל ובהכשלת ה"פיתרון" ההזוי שהוזכר לעיל.
יתר על כן: טענות שונות – מוצדקות ושאינן מוצדקות – אשר קיימות בציבור החילוני כלפי הציבור הדתי מופנות כלפי הימין בכללו, כולל הימין החילוני. כלפי החרדים מושמעת האשמה – מוצדקת! – בהשתמטות מנשיאה בנטל הצבאי והכלכלי. כלפי הדתיים מושמעת האשמה – לא מוצדקת! – בהשתלטות על צה"ל, עקב הנכונות הראויה לשבח לשאת בעול השירות הצבאי ביחידות התובעניות ביותר. חילוני שמאשים את הסרוגים בהשתלטות, אין לו להלין על עצמו ועל ילדיו.
אבל, הציבור הימני-החילוני סובל ונפגע מהעלמתו ומהאלמתו על-ידי הפרשנים הפוליטיים מצד אחד ועל-ידי רבים בציבור הדתי-לאומי מצד שני. אלה ואלה כופרים בקיומו. בנסיבות אלה יש חשיבות לקיומה של נציגות פוליטית לימין החילוני בישראל: זה שאיננו דתי ואיננו אנטי-דתי, זה ששותף לנשיאה בנטל השירות בסדיר ובמילואים, זה שמתנגד ל"פיתרון" שתי המדינות, לא בגלל הבטחה אלוקית אלא בגלל הזכויות ההיסטוריות – בסיס הציונות - של עם ישראל בארץ ישראל, לא כהתרסה בפני העולם אלא על-פי משפט העמים (ע"ע ועידת סן-רמו), זה שמתקשה להצביע בעד מפלגה שהדת שולטת בה, וזה שאיננו נוהה אחרי משיחי השקר של דת "השלום".
ציבור זה זקוק לביטוי פוליטי ולתקווה.