נפתלי בנט הוא כוח עולה חשוב, מסור, מוכשר ונמרץ במחנה הלאומי-יהודי, שתוך זמן קצר הצליח להטביע חותם ולהזרים דם חדש ורעיונות חדשים בגופים ובתחומים שבהם פעל. הרקורד האישי הדתי-לאומי שלו כמעט מושלם: קצין ביחידות מובחרות, בכיר לשעבר בלשכת נתניהו, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ואיש הייטק שכבר עשה לביתו מספיק כדי שיוכל להתמסר לפעילות ציבורית בהתנדבות. מה שעדיין חסר לו זה כמה שנות לימוד בישיבה ואולי גם תעודת הסמכה לרבנות.
הצימאון להתרעננות פוליטית בימין האידיאולוגי בכלל ובציונות הדתית בפרט הופך את בנט למועמד טבעי להשתלבות בהנהגה הפוליטית של המחנה - במסגרת המחנה האידיאולוגי המתחזק בליכוד, במסגרת איחוד מפלגות הציונות הדתית, או במפלגה חדשה ועצמאית. למרות זאת, יש משהו מאכזב בהחלטתו של בנט להקים מפלגה חדשה. ולא רק בגלל החשש מפני פלגנות נוספת בימין, אלא בעיקר משום שגם בנט, כמו רבים לפניו, נראה כמי שמפריז בחשיבותה של המערכת הפוליטית ואינו מפנים את ערכה וכוחה של הפעילות הציבורית החוץ-פרלמנטרית. יש אמנם צורך בשיפור האיכות המקצועית של נציגות האגף הדתי-לאומי בכנסת, אך טעות תהיה לחשוב שפוטנציאל השינוי הגדול שנדרש כדי לעצור את מכונת ההרס והגירוש ולחזור לתנופה ציונית נמצא בעיקר במערכת הפוליטית.
מחנה השמאל הישראלי נמצא כבר שנים במיעוט במערכת הפוליטית. בכל זאת הוא מצליח לקדם את תכניותיו גם מהאופוזיציה בזכות שליטתו במוקדי הכוח של החברה והמדינה בישראל - התקשורת, המשפט, הכלכלה, התרבות, האקדמיה ומערכת הביטחון. בנוסף לכך מפעיל השמאל לחץ בלתי פוסק על מוקדי קבלת ההחלטות, באמצעות מאות גופים ועמותות בעלי אג'נדה שמאלנית ופוסט-ציונית הנהנים מתמיכה בינלאומית.
ניקח לדוגמה את הניסיון הסיזיפי לשנות את מערכת המשפט בישראל. לשר המשפטים יעקב נאמן היו כוונות טובות, אבל ראשי הממסד המשפטי עמדו כחומה בצורה מול כל ניסיון מצד המערכת הפוליטית להוביל שינויים בממסד המשפטי או לשנות את יחסי הכוחות בינו לבין המערכת הפוליטית. התקשורת שיתפה פעולה לאורך כל הדרך עם החונטה המשפטית השלטת שהוקיעה כפוליטיזציה של מערכת המשפט את הניסיון למנות את איש המקצוע המעולה נועם סולברג לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה או לשופט בבית המשפט העליון. בסופו של דבר מונה סולברג לשופט עליון במחיר כבד של מינוי אשת השמאל פרופ' דפנה ברק-ארז לתפקיד דומה. נאמן נתקל בחומה בצורה גם בבואו לעגן בחוק את שיקומם מחדש של חוקים שנפסלו בידי בג"ץ, כשם שבעבר נתקל אביגדור ליברמן בחומה בצורה כשניסה להקים בית משפט מיוחד לחוקה. גם הניסיונות הפוליטיים לשבור את כוחם של ארגוני השמאל באמצעות הגבלות חוקיות על פעולותיהם ומקורות המימון שלהם התנפצו מול זעקות המקרתיזם של ממסדי התקשורת, האקדמיה, המשפט והתרבות. נראה כי דווקא פעילות חוץ פרלמנטרית כמו זו של תנועת 'אם תרצו' הביאה תועלת רבה יותר.
המערכת הפוליטית לבדה לא תצליח להיחלץ מצבת הלחץ שמפעילים עליה מדינות העולם, ארגוני השמאל, ובעלי הדעות השמאלניות שהשתלטו על מוקדי הכוח בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בתרבות ובכלכלה. דרושים לנו לא רק פוליטיקאים טובים, אלא עוד נועם סולברגים במערכת המשפט, עוד עמית סגלים בתקשורת, ואנשים כמו נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' ורונן שובל שיקימו עוד ארגונים נפלאים כמו 'אם תרצו', 'רגבים' ו'ישראל שלי'.
לפני שהוא נכנע לחיידק הפוליטי התכוון נפתלי בנט להסתער על המערכת הפוליטית ודעת הקהל עם תכניתו המעניינת להחלת ריבונות ישראל על שטחי C. חבל שהתכנית הזאת, שיכלה להיות מצע שמאחד את כל המפלגות מהליכוד וימינה, תהפוך כעת מכוח התחרות והנצחנות הפוליטית למצעה השנוי במחלוקת של מפלגה קטנה.
לעומת מי שקראו "רוץ בנט, רוץ", נראה שנכון יותר לומר: בנט, תחשוב עוד פעם.