אצל הדתיים הכל הוא "יותר". מול כוכב נולד, לנו יש כוכבים. רק עלה ריח בחירות ויש ערימת קופצים על כיסאות בכנסת. והדיוק חשוב. הם לא מעוניינים במפלגה.
למטה מכבודם לעמול בעבודת שטח מתישה לאורך שנים. הם זקוקים... סליחה, מגיעה להם כורסה בכנסת. הם גם שוכחים שכבר היינו בסרט הזה. מצעד הכוכבים של המפד"ל- הורתה של "הבית היהודי" שהוא בפועל המשכה- היה תמיד מרשים. דוגמה בולטת בשנים האחרונות הוא אפי איתם, כמובן. האיש דרש וקיבל את ראשות המפלגה.
כחייל ותיק ולוחם ללא פשרות, הוא סימן את היעד, הסתער וגם כבש. אלא, שכמו חייל, הוא לא ידע מה לעשות עם היעד הכבוש. ואכן, איבד אותו במהירות מפליאה, ובסוף גם נטש. אולי, בין השאר, כי בשדה הפוליטי צריך לקבל פשרות, צריך לאמץ דרכי התנהגות שונות. במיוחד לזכור שיש שם בני אדם. מעניין שגם מעברו לליכוד לא החזיר אותו לעמדת הנהגה, ולמעשה הוא נעלם כליל. ולא מעטים מקווים שהוא ימצא נתיב בו יוכל לממש את יכולותיו לטובת הציבור.
אכן, הוא הבולט. אבל היו גם אחרים במפלגה האומללה הזאת. יהודה בן מאיר, דוד גלס, גבאי. חברי כנסת ואנשי ציבור שהמשך דרכם- רעיונית ומעשית- בשורות מפלגות אחרות מעורר חשד שהמפלגה המשפחתית הזאת הייתה רק קרש קפיצה נוח עבורם, ולא דרך חיים. מעניין, אגב, שאיננו עדים להמשכיות משפחתית שם. כמה מבני המשפחות המובילות בתנועה הדתית- לאומית מצאו מרעה בשדות זרים דווקא.
והמחזה המביש הזה חוזר שוב. רק נראו הבחירות באופק, וטרמפיסטים קופצים על העגלה הזאת, לא שזה רע. זו זכותם ולעיתים זו
יש לי חלום, שאורלב והרשקוביץ ימצאו נוסחה לחלוקת המשימות הכבדות שהבית היהודי מטפל בהן. את שאלת ה"מי בראש" יפתרו בחלוקת הנטל של הייצוגיות והתפקידים הביצועיים. הדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא מאבק מכוער ומלא אינטריגות
גם זכותנו, כציבור זקוק למייצגים ועסקנים טובים. ותוך כדי אנו נוכחים שוב בחכמתם של חז"ל בסוגיית "מי הראש". אותו מדרש ידוע על ריב ההנהגה שמנע את גאולת ישראל. כשהאגו והחשיבות העצמית, גוברים על השיקול הענייני. אגו שמבצר כל אחד בעמדתו תוך אי נכונות להאזין לאחרים.
זה בהחלט לגיטימי שנפתלי בנט חותר לראשות הבית היהודי. הוא איש ראוי. ותמיכתו של אורי אורבך, מוצנח בעצמו, (החתום על המאמר היה אולי הראשון שהעלה את מועמדותו בבחירות הקודמות במאמר) היא טבעית, כמעט. אלא שקצת צניעות הייתה מסתפקת בחתירה למקום, ואפילו גבוה, ברשימה לכנסת. זה איתות המצהיר על בחירה אידיאולוגית, דרך חיים, שייכות לציבור ונכונות למהלך לטווח ארוך. שלא לדבר על חבירה לתנועה, לכמה שנות פעילות, בטרם התמודדות למנעמי המשרה.
אמנם אורו של מטאור פולח את האפלה וכולם נושאים אליו עיניים. אך מיד לאחר מכן הוא נופל ונעלם. הציבור זכאי למחויבות של נבחריו, ולא בסתם הצהרה אלא בעשייה ארוכת טווח. לא מדובר בתחרות אופנתית של כוכב נולד. הדגש הוא על כוכב מאיר, לשנים ארוכות. וההתנהלות הזאת מכוערת ממש. מנסים להקים מפלגה חדשה. אך, כשהתגובות צוננות מחליפים זאת בריצה להנהגת מפלגה אחרת. אכן, בנט איננו לבד. יש עוד אנשים שאפילו פונים לציבור ומציעים להתפקד לבית היהודי. יפה. אלא שכדרך אגב הם מציינים שהנה, גם הם מתפקדים (היכן היו עד היום?). וכן, כמובן, הם מתמודדים בפריימריס ופונים למתפקדים החדשים לתמוך במתמודד החדש.
ידוע גם שכל הותיקים הם זקנים (חז"ל עם "זה שקנה חכמה" גם הם עבר זמנם!) , מיובשים, אינם מועילים וחבל לבחור בהם. אנחנו- צעירים, יפים, יודעי הכול, לוחמים עזי נפש וכו' וכו'- נשנה את העולם. בעצם, נבנה אותו בכלל כי הכול הרוס.
מצטער, אני לא קונה. פוליטיקה היא מומחיות, מקצוע של ממש. ונדמה לי שהבית היהודי אינו משופע בכאלה, כולל המועמדים מטעם עצמם. אכן, הרב הרשקוביץ הוא ברוך כישרונות, ובהחלט מוכיח כושר למידה גבוה. וסביר שאם ירצה יוכל להפוך למנהיג בהא הידיעה. אך, לענ"ד, הוא עדיין לא שם.
אפילו שותפו וחברו, אורבך, הפנה לו עורף בהזדמנות הראשונה. לעומתם, אורלב מוכיח כושר עמידה ארוך טווח. השילוב של איש רציני ונעים הליכות, אישיות בעלת ניסיון ציבורי וממשלתי רב, מושך את תשומת הלב. בעבודתו הפרלמנטארית, גם כראש ועדות ושדולות, הוא זוכה לשבחים. וגם במחנות פוליטיים אחרים הוא מוערך. למעשה, בערימת חברי הכנסת, בכנסת כולה, הוא בולט לטובה. ומשום מה נראית התארגנות נגדו מדי ערב בחירות. מה שלא מפריע לאותם אנשים להיעזר בו בין לבין. במקום שיראו בו מורה טוב, מפנים אליו חיצים פוגעניים.
יש לי חלום, שאורלב והרשקוביץ ימצאו נוסחה לחלוקת המשימות הכבדות שהבית היהודי מטפל בהן. את שאלת ה"מי בראש" יפתרו בחלוקת הנטל של הייצוגיות והתפקידים הביצועיים. הדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא מאבק מכוער ומלא אינטריגות.
אגב, אולי כדאי לשריין ברשימה מקום- בצד אישה, צעיר ורב- גם לסתם איש פשוט. אחד העם ממש? ואני, כמובן, מתנדב.