"דור שבן דוד בא", מגלה לנו הגמרא במסכת סנהדרין את איפיוני דור ערב הגאולה השלימה, הוא דור שבו, בין היתר, "פני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת".

שנים רבות התלבטתי במשמעות מאפיינים אלה. וכי כיצד יכולה אמת להיעדר, כל עוד ברור וידוע כי אמת היא אמת היא אמת ורק אמת? וכל עוד גלוי וידוע, שאמת ושקר אינם עשויים לדור בכפיפה אחת?

מכאן, חששתי לתומי, ייתכן שבן דוד לעולם אינו בא, חלילה, ואנו עלולים להחמיץ את הגאולה השלימה. שהרי אמת לא ניתן לקעקע, ללוש ולעוות, כפי שלא ניתן להפוך שחור ללבן ובד"ץ לבג"ץ. מאי משמע, אם כך, שהאמת נעדרת? הייתכן?

עד שבאה המציאות הריאלית וטפחה על פנינו. האמת אכן נעדרת, על כל צעד ושעל. למשל, בית המשפט בהרכב שלושה שופטים מקצועיים, שחשיבתם מושתתת לכאורה על אדני ההגיון והשכל הישר, קבע כי אהוד אולמרט נהנה ממימון כפול של 17 נסיעות, כשעודפי המימון הכפול הועברו לרכישת כרטיסי טיסה לאשתו והילדים – אבל אולמרט עצמו יצא צדיק. הנעבעך לא ידע על כך דבר. הוא כמובן לא העלה על דעתו שעליו להתעניין אצל עוזרתו האישית שולה זקן מי מימן את כרטיסי הטיסה של האישה והילדים. היה עסוק, המסכן, בענייני המדינה. אכן, האמת הנעדרת.

חצי מיליון מיד ליד

וכך בפרשת טלנסקי: כבודם קבעו מפורשות שאדון טלנסקי העניק לאולמרט כחצי מיליון דולרים במשך 8 שנים. עו"ד אורי מסר העיד בפני כבודם, שקיבלו עדותו, כי טלנסקי שילם 380 אלף דולר לכיסוי חובות של אולמרט, ומעולם לא הוחזר לו סכום עתק זה. השופטים קבעו שטלנסקי שילם 4,700 דולר באוקטובר 2005 על שהייתו של אולמרט במלון ריץ' קרלטון, במסגרת נסיעה פרטית. ועוד קבעו, שטלנסקי העניק לאולמרט 15 אלף דולר ברחוב, ובסך הכל עברו כחצי מיליון דולר מיד ליד. את כל זה אמרו השופטים עצמם, ואף על פי כן לא זרקו לכלא את הנוכל הסידרתי הזה. הם ניסחו מחדש את עקרונות תורת ההגיון, והאמת שוב נעדרת.

השופטים גם קבעו שהקולגה והשותף אורי מסר החזיק עבור אולמרט בנק פרטי סודי, לתוכו וממנו נכנסו ויצאו כספים, ושבשיא פעילותו נאגרו בו 350 אלף דולר. עוד קבעו כבודם שאולמרט לא דיווח למבקר המדינה על כספים אלה, אף שגלוי וידוע שמיניסטר בישראל חייב להצהיר על כל רכושו וכמובן על היקף כספו. ועוד קבעו כבודם כי אולמרט שיקר בחקירתו, בשעה שהכחיש דבר קיומו של הבנק הסודי הפרטי שלו. אך למרות זאת לא ראו בכך מעשה פלילי.

על כגון דא נהג אריאל שרון להטיח במספרי המעשיות שלו: "תגידו, אתם השתגעתם?". אם כך עובד הראש המשפטי שלכם, פני הדור, כי אז אנו מתקרבים בצעדי ענק לבואו של בן דוד. פני הדור כפני הכלב, והאמת ממ

האמת נעדרת גם מן המערכה המרושעת, הכמעט מאפיונרית, שניהלו ראשי האוניברסיטאות נגד הצטרפות המרכז האוניברסיטאי באריאל למועדון האוניברסיטאות של מדינת ישראל

ש נעדרת, ומשיח בן דוד או-טו-טו מגיע.

העיוות הזה חוזר אצל אולמרט פעם שניה. גם במשפט החשבוניות הפיקטיביות, שבהן הואשם בהיותו גזבר הליכוד יחד עם עוד עשרות אנשים, הורשעו כולם בדין, פרט לאולמרט שיצא צח כבדולח, מחמת הספק. גם כאן היה אקדח מעשן בידי השחקן הראשי, אבל לגביו, למרות העדויות המרשיעות, נמצא 'ספק סביר' אם האקדח המעשן אכן ירה.

וכך פסקו כבודם גם הפעם: "קיים ספק סביר באשר להתקיימות היסוד הנפשי (...) למודעות הנאשם לקיומו של קשר סיבתי בין ההימנעות מדיווח על הכספים לבין התוצאה של הנחת דעת מבקר המדינה".

במלים אחרות: העובדות נכונות. הן הוכחו ע"י התביעה. אבל הפרשנות השיפוטית היא אחרת: זה לא מגיע לרף הפלילי. לא היה כאן שוחד, מפני שאולמרט טען שלא חשב שזה שוחד. והשופטים התמימים – אוי, התמימות הנאיבית! - האמינו לו. לבוזגלו זה לא היה קורה.

דרייפוס הוא לא

אין זו הפעם הראשונה שביהמ"ש הופך שחור ללבן, בסיועה של מכבסת מלים יצירתית. פעם זה 'היסוד הנפשי', פעם אחרת זה 'ספק סביר' ופעם זו ההמצאה הלשונית המגוחכת: 'אמת לשעתה', שהומצאה לצורך זיכויה של אילנה דיין. בימ"ש מחוזי קבע לגביה כי גיבבה עלילות שווא כנגד סרן ר' והטיל עליה תשלום של 380 אלף שקל, אך ביהמ"ש העליון ביטל את פסיקת קודמו באמצעות שיטת 'אמת לשעתה'. ושוב האמת היתה נעדרת.

ועדיין בפרשת אולמרט: גם התיקשורת בגדה בשליחותה כשרבים מאנשיה חצו את קו האמת והרחיקו לכת בפרשנותם את הכרעת ביהמ"ש, כאילו האיש אינו אלא דרייפוס בן זמננו, שהרשויות המנוולות ביקשו להסיר מעליו את ראשו. עיתונאים כבדי ראש התנדבו לשמש יחצניו של אולמרט וטענו שהכרעת הדין היתה בבחינת 'קלינומט' שהסיר מעליו כל כתם. עוד בטרם הסתיימה קריאת הכרעת הדין, וכבר ידעו כולם לפרשן על הישגו הכביר של אולמרט, על תבוסת הפרקליטות, ואפילו על סיכוייו של העבריין לחזור לראשות הממשלה.

אחד מאוהביו של אולמרט, ביריון ורבלי ידוע, הציע לפרקליט המדינה לדור להתאבד, לנוכח הכרעת הדיון. מי ששצריך אולי להתאבד הפעם, הם חברי להקת הפרשנים שעיוותו בזדון לב את העובדות שעלו מהכרעת הדין.

עיתון 'ידיעות', שהפך עצמו ל'אולמרטון' (את הידיעה הסנסציונית על הגשת כתב אישום ראשון בהיסטוריה כנגד ראש ממשלה בישראל, הם קברו בעמוד 14 למטה), פירסם למחרת הכרעת הדין כותרת ראשית באותיות ענק, בת מלה אחת: "הזיכוי", ומתחתיה חמש פרשנויות חד צדדיות בעליל, כאילו האיש באמת יצא צדיק. בגידת התיקשורת בשליחותה, כשהיא מסרבת לתת לעובדות לפגוע במישאלות לב ובניתוחים מופרכים עד הזויים, מזכירה שוב שפני הדור באמת כפני הכלב והאמת ממש נעדרת ממנה.

הנשיא מפטפט עצמו לדעת

אבל למה לדרוש רצינות ממערכת המשפט ומכלי התיקשורת, אם אצל 'פני הדור' ממש, הנשיא שמעון פרס, האמת נעדרת באופן די שיטתי? זכויות רבות צבר האיש בצעירותו, ובהן בניית כוחה הגרעיני (על פי פירסומים זרים) של ישראל, ותרומותיו בתחומים חשובים נוספים (למשל בניית ההתנחלויות בראשית ימי ההתיישבות), אבל מצד שני הוא אינו מצליח לכבוש את החתרנות הבלתי נלאית, שזיהה אצלו יצחק רבין.

למרות מאמציו להיות נשיא ממלכתי (ולכן ביטל השתתפותו בפתיחת האולימפיאדה בלונדון, כדי להימנע מחילול שבת, ועל כך ברכותינו), מתפרצת אצלו מידי פעם חתרנות פרס'יסטית. אדריכל 'התרגיל המסריח' מאחורי גבו של רבין, אסון אוסלו, גם זאת מאחורי גבו של רבין, וחזון הפנטזיה 'מזרח תיכון חדש' (שאכן מתחדש בהידרדרותו לחיק הפונדמנטליזם והאחים המוסלמים), מעד שוב לפני ימים אחדים, כשהציב עצמו באחרונה לצידם של טליה ששון, ד"ר אלון ליאל, גדעון לוי ועמוס שוקן, ושאר צעקני המיעוט השמאלני קיצוני, כשפיטפט עצמו לדעת ושלל את "ההתנחלות הישראלית בשטחים המיושבים בצפיפות באוכלוסייה ערבית".

וכך נעדרת האמת אפילו מפיו של 'פני הדור' עצמו. הוא בחר לבטא עמדה של רפיון, יאוש וחולשת רוח, על פני האמונה בזכותנו ההיסטורית על א"י. העובדה שהדברים נאמרו סמוך מאוד לפירסום מסקנותיו הטריות, המקצועיות, של דו"ח השופט אדמונד לוי, ולפיהן יו"ש אינם שטח כבוש, וההתיישבות בהם חוקית אפילו מבחינת החוק הבינ"ל, אינה מקרית. בעימות שבין דו"ח טליה ששון הפרו פלשתיני, לדו"ח לוי הפרו יהודי, בחר הנשיא להתייצב לצד פלג זניח של השמאל הקיצוני. יהיו שיאמרו שמשקלו של הפלג הזה אינו מגיע ל-3% מהאוכלוסיה היהודית, ויהיו שיאמרו שמדובר ב-10-20%. אבל האין זה מחובתו של נשיא שנבחר בקולות נציגי הרוב הפרלמנטרי של העם, לייצג את הרוב בעם, ולא לחתור תחתיו באמירות תבוסתניות?

התנהלות כמעט מאפיונרית

האמת נעדרת גם מן המערכה המרושעת, הכמעט מאפיונרית, שניהלו ראשי האוניברסיטאות נגד הצטרפות המרכז האוניברסיטאי באריאל למועדון האוניברסיטאות של מדינת ישראל. לא עניינה אותם העובדה שהאוניברסיטה האחרונה מקרב שבעת האוניברסיטאות הוקמה בישראל לפני למעלה מ-40 שנה (אוניברסיטת ב"ג נוסדה ב-69'), ושמאז גדלה אוכלוסית המדינה ואוכלוסיית הסטודנטים בעשרות אחוזים, אם לא למעלה מזה. במאבקם למניעת ההכרה במרכז באריאל הם שלפו את הנשק הכי שיקרי שרק קיים בלקסיקון שלהם: "זוהי החלטה פוליטית", טענו, כאילו שהקמת אוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע לא היתה פוליטית פרופר.

כאילו שלא ניתנה למרכז באריאל התחייבות לפני חמש שנים, שאם יעמוד בקריטריונים האקדמים שהוצבו לו במרוצת חמש השנים הללו, יוכר כאוניברסיטה. כאילו ששכחו שלצורך המעקב על התנהלותו האקדמית של המרכז באריאל, הוקמה ועדת מומחים בהרכב ששה פרופסורים מאוניברסיטאות שונות, ובתום המעקב העניקה צל"ש, לא פחות, למרכז האוניברסיטאי באריאל: "התיאור היבש של המימצאים... אינו מצליח לבטא את ההתפעלות של כל חברי הוועדה מההתפתחות של המרכז האוניברסיטאי". כאילו שלא ידוע להם שהאוניברסיטה באריאל עמדה בכל הדרישות של פעילות מחקרית עניפה, מספר פירסומים אקדמיים גבוה, מספר רב של פטנטים שרשמה, הפעלת מרכזי מחקר וכנסים בינלאומיים וכל מה שצריך כדי להפוך אוניברסיטה לאיכותית.

כל זה לא עניין את ראשי האוניברסיטאות, שעטפו בהררי מלים את התנגדותם הכמעט מאפיונרית לחלוקת העוגה- התקציבים מעתה לשמונה פרוסות במקום לשבע. הכל התחיל ונגמר בכסף, אבל מטעמי יהירות אקדמית העדיפו לעבוד על כולם בעיניים, לגבב כזבים וטענות מצוצות מן האצבע, ולהתרחק מן האמת ת"ק פרסה. מסתבר שאפילו באקדמיה האמת נעדרת, ופני הדור כפני הכלב.

אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו בן דוד בא, שבו האמת נעדרת ופני הדור כפני הכלב.