גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל - בדורות האחרונים - לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זיכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה סוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.

ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה.

לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן וגם רגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכישרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת. גם חבריו גדולי התורה העריצו אותו והעידו כי הוא גדול מכולם. אך לא רק גדול מכולם בחכמה היה. במבט של כמה דורות, אנו מוצאים שלא היה גדול בדורות האחרונים שכל כך הרבה תלמידים עוסקים בתורתו.

עדויות על גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עימו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו היה הרב  בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמ' 53).

לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן וגם רגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכישרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחת הפעמים שבקרתי אצל הרב, והיה שם גם הרב מטעפליק, ראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך - הכל היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם, עמ' 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח הידוע ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים וכל הארץ. ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם עמ' 52).

גם הרב משה פיינשטיין, שלא ראה את מרן הרב ולא הכיר באופן אישי את תלמידיו, העריך מאוד את למדנותו - כפי הנראה מתוך השמועה, וכן מתוך ספריו. ופעם כשחתן נכדתו, הרב שבתאי רפפורט, הראה לפניו בהתפעלות הגדרה של הרב קוק, השיב הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים" (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמודים 59-53).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר... בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה..." (אישים ושיטות, עמ' 210).

  אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי, פרופ' בער. וכך סיפר: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער כי אילו תרגמו את 'אורות התשובה' לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם, עמ' 30).

  סבלו וחסידותו

למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על אברהם סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזורוב (תרצ"ג), יצאו ארגוני הפועלים נגדו בחריפות נוראה.

הרב היה רגיש מאוד ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. ופעם כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואף על פי כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומייה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.

בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דברי הדיבה ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בזכות השפעתו.

יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעותיו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא את כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קיצרו את ימיו של אביו.

הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי הנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מיליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה ולטובת העניים ויישוב הארץ - הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.

  צערו על שלא עמדו על דעתו

פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, ועל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר מהם האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.

מעטים היו גם תלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין - רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת 'מרכז הרב'. הם הבינו שבתורתו העמוקה גנוזה התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.

  עדותו של הסופר ש"י עגנון

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון בספרו 'מעצמי אל עצמי': "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (שם עמ' 445).

לפני שנים, כשקראתי דברים אלו של עגנון, חשבתי שהוא כדרכו קצת מתלוצץ, שכן איך ייתכן שיישב תשע שעות ויטען שלא הבין. אולם לימים הבנתי כי אכן הודה בכנות שלמרות כישרונו וידיעותיו, את עיקר עומק דברי הרב לא הצליח להבין. לא רבים מהיושבים לפני מרן הרב זצ"ל הצליחו לעמוד על עומק רעיונותיו, ואפילו לעקוב אחר מהירות מחשבתו, כשהיה מסיק מעניין אחד לעניין אחר. אגב, שלא כפי שאפשר להבין מדברי עגנון, קרוב לוודאי שבאותו אירוע ישבו עוד אנשים ושמעו את דברי מרן הרב, ומהם תלמידי חכמים חשובים שמן הסתם הבינו חלק מדבריו.

 

התורה הגואלת

מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הוא הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.

תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.

רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה - ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה - ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.

לעיתים רבות מלווה אותנו תחושה של החמצה, שהנה אנו ניצבים ליד מעיין התורה שיש בה מפתח לגאולה שלמה, ומפני קוצר דעתנו אנחנו נאחזים בדברים הפשוטים, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעיינות הישועה.

נוכל להתעודד שאם מתוך מעט מתורתו שנלמדה והובנה צמח דור נאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בוודאי כשנזכה להמשיך לעמוד על מלוא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.