לפני 12 שנה פירסם בני בגין בהוצאת 'ידיעות ספרים' ספר עב כרס, שהכיל תכנים פטריוטיים להפליא. ב-335 עמודיו הוא כינס את מאמריו הסוּפר-לאומיים, ובעיקר את הגיגיו הצלולים באשר לפשעי אוסלו.
בגין טען אז שכשלון אוסלו, שכל הנחות היסוד שלו הופרכו, אינו מקרי, מפני שזרעי הפורענות נטמנו כבר ביום חתימתו ע"י רבין ופרס, התאונן אז על "עייפות ישראלית בעולם שאינו סולח לחולשה" ועל העיוורון הישראלי הנורא. לספר הוא קרא, כמה לא מפתיע, בשם הפסימי כל כך: 'סיפור עצוב'.
עכשיו, לאחר שגורש בבושת פנים מרשימת הליכוד, יוכל בגין להתיישב אל המיקלדת המלווה אותו תדיר, ולכתוב מהדורה תנינא של 'סיפור עצוב'. אלא שהפעם יהיה זה סיפורו העצוב של האיש בני בגין, נסיך הנסיכים שאיבד את דרכו.
האיש אשר לעג בציניות מושחזת להסכמי אוסלו וכתב למחרת טקס החתימה על המידשאה בבית הלבן (1993): "מסונוורים בברק המצלמות, דימו החוגגים [בוושינגטון] כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם של ניצי הפת'ח ו'הנשרים האדומים' מג'נין במעופם לירושלים", הפך עצמו לידידם הטוב ביותר של ערביי ישראל, שטירפד הגדרת השפה העברית כשפה הבכירה במדינת היהודים; תמך יחד עם אחמד טיבי וזהבה גלאון בהקפאה האכזרית מבית מדרשו של נתניהו; הוגדר בקרן לישראל חדשה כ"אחד החברים הטובים" שלה בממשלת ישראל; התנגד להפגין מינימום של חמלה כלפי נערים ונערות עצורי מחאת ההתנתקות; הפך לחסידה הנלהב של 'דת המשפט', ויש עוד.
סיפורו האישי של בני בגין, אשר טען בספרו כי "הגשמת השאיפות הלאומיות של הערבים בג'נין ובנותיה, מוכרחה להרעיש את סכנין ושכנותיה", וכי "בלחץ האלימות תיתבע ממשלת ישראל למסור שטחים נוספים מנחלתנו, ועוד, ועוד, עד שתאמר 'די, עד כאן', והאשליה תקרוס, ויהודים וערבים ישלמו מחיר" - הוא באמת 'סיפור עצוב'. האיש המיוסר הזה, שהפגין פעם זקיפות קומה לאומית, עבר מהפך של ממש, עד כדי הבעת השלמה, במאמר שפירסם בדצמבר 2009, עם רעיון מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל. איפה שתי-גדות-לירדן? אפילו על האחת ויתר.
ברוך שפטרנו
סיפור עצוב הוא גם סיפורם האישי של אברך המשי דן מרידור וחברו למשחקי הילדות בנימין נתניהו, שנולדו גם הם לתוך 'המשפחה הלוחמת', אך כיום משלימים עם מדינה פלשתינית ומיישרים קו על פי מאור הגולה שמעון פרס.
במצב זה, אכן הגיעה העת לברכת 'ברוך שפטרנו' על סילוקם ממיתחם המקומות הריאליים בליכוד-ביתנו של בגין ומרידור, כמו גם הליברל הדגול מיכאל איתן. עם זאת יש להצטער שדווקא גדולי סייעני ההתנתקות, בהצבעות הקריטיות בכנסת בשנת 2005, זכו דווקא לשידרוגים, שבעטיים עדיין נותרו ברשימת הליכוד איים של תומכי ההתנתקות, שרק לשם הענשתם והותרתם מחוץ לכנסת, ראוי שלא להצביע ליכוד בבחירות לכנסת ה-19. ככלות הכל, מי שבגד בשולחיו פעם אחת, מי יתקע לידך שלא יעשה זאת פעם נוספת?
צר היה להיווכח עם פירסום תוצאות הפריימריס, שלא מעטים מקרב ח"כי הליכוד שנתנו בעליל יד תומכת לחרפת ההתנתקות, ובכך נטלו על עצמם אחריות היסטורית להשתלטות החמאס בעזה והירי הרצחני מתוכה, עדיין נחשבים, למרות הכל, לבכירי הליכוד. מדהים לגלות שעדיין מצויים בצמרת הליכוד מיישרי קו עם רשעותו של אחמד טיבי ותמימות הפתאים של זהבה גלאון, שלא ראו ממטר את העתיד הצפוי, ועליהם אחריות מוסרית לעליית שלטון הרשע בעזה. 
סיפורו העצוב של הליכוד החדש, על בכיריו תומכי ההתנתקות, הופך אותו לבלתי רלבנטי לגבי הבוחר הלאומי, כשיתייצב עם מצפונו בקלפי. אופציית הליכוד, עם נתניהו וליברמן, סילבן שלום וישראל כץ, לבנת והנגבי שהשתפנו והתאדו כשצריך היה אותם, הליכוד-ביתנו כבר אינה אופציה לבוחר הלאומי.
כך למשל שובץ במקום השלישי בפריימריס (שיהיה ה-6 ברשימה, אחרי יאיר שמיר, מישראל ביתנו) סילבן שלום, שציונו בהצבעות ההתנתקות היה עלוב ביותר - בלתי מספיק, 29%. (הציונים נקבעו על פי התנהגות הח"כים במהלך שבע הצבעות בנושא ההתנתקות: כל מי שהצביע נגד זכה ב-2 נקודות על כל הצבעה, מי שחמק מהצבעה או נמנע זכה בנקודה אחת, ומי שהצביע בעד קיבל 0 נקודות, ועל פי הצבעות אלה שוקלל הציון הסופי).
הלאה. ישראל כץ, שגם הוא חשש להתנתק מהכיסא בעת ההתנתקות, וזכה הפעם במקום ה-4 בליכוד, שהוא ה-7 ברשימת הליכוד-ביתנו, צבר את הציון הירוד ביותר בהצבעות ההתנתקות – 14%. אפילו רובי ריבלין, שמתהדר בעובדה כי גדל בבית לאומי ונולד כלשונו "לתוך החי"ת הקדמון", ומשובץ במקום העשירי ברשימה לכנסת, קיבל ציון שאינו מחמאה לגביו – 79%. ואילו השר יובל שטייניץ, ששובץ בפריימריס במקום ה-15, אך נדחק למקום ה-24, היפנה גם הוא עורף לגוש קטיף בהצבעות בכנסת וציונו רק 29%.
הבעייתי מאוד הוא צחי הנגבי, שהורשע עם קלון ואף פרש מהליכוד והזיק לו, והזדהה עם חורשי רעתו של הליכוד. הנגבי, ששובץ הפעם במקום ה-16, אך יופיע במקום ה-25, כמו גם לימור לבנת שתוצב שני מקומות אחריו, נצמדו גם הם כל כך חזק לכיסא בעת ההתנתקות, עד שציונם הצטמק מאוד – 21%.
אם אלה ינהיגו אותנו גם בקדנציה הבאה, זה באמת יהיה סיפורו העצוב של הליכוד. נוכחותם בסיעה, בהנהגת נתניהו שלא רק אימץ את נוסחת 'שתי המדינות', אלא גם בדק ויתור שני על הגולן, וגיבה את השתוללותו של שר הבטחון היוצא ברק כנגד כל מה ששֵם ההתיישבות רשום עליו, וכל זאת לצד סיפוח האחות האנטי דתית ישראל ביתנו, מטביעה על הליכוד-ביתנו חותם בל יימחה של מפלגת מרכז, ואם לשפוט על פי התנהגותה, נסיגותיה והתקפלויותיה בעבר - מרכז-שמאל, עם דגש על השמאל.
סיפורו העצוב של הליכוד החדש, על בכיריו תומכי ההתנתקות, הופך אותו לבלתי רלבנטי לגבי הבוחר הלאומי, כשיתייצב עם מצפונו בקלפי. אופציית הליכוד, עם נתניהו וליברמן, סילבן שלום וישראל כץ, לבנת והנגבי שהשתפנו והתאדו כשצריך היה אותם, הליכוד-ביתנו כבר אינה אופציה לבוחר הלאומי. מי שרוצה שמאל, ימצא מספיק רשימות שמאל ושמאל-מרכז; ומי שמעדיף ימין אידיאולוגי, ימצא אותו מימין לליכוד. הליכוד, שאיבד אמינותו בשאלות של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, וחדל להיות 'ימין אמין', כבר אינו אופציה.
סיפור עצוב.