מישהו זוכר את חודשי מרץ-אפריל 1997? אני משער שלרוב קוראי העיתון, התאריך הסתמי הזה לא אומר דבר. שום דבר דרמטי בקנה מידה ארצי או עולמי לא קרה בהם – כך לפחות בתודעה הציבורית. אני דווקא זוכר את החודשיים הללו טוב מאד.
זוכר את ה'ביפר' שלא הפסיק לצפצף. זוכר את התדרוכים עם מפקדי פיקוד המרכז, זוכר את הידיעות שישבתי לכתוב לעיתוני 'הצופה' לילה אחרי לילה.
בחודשי מרס-אפריל 1997 השתוללה ביו"ש אינתיפאדה' שקיבלה את השם שהיום כבר שכחנו אותו, 'אינתיפאדת הר חומה'. בי"א באדר א' תשנ"ז, 21 במרס 1997, החלה הבניה בשכונה היהודית בהר-חומה, בדרום ירושלים. ממשלת נתניהו החליטה על הבנייה למרות אזהרות כל גורמי הביטחון מפני התנגשויות אפשריות עם מתפרעים פלשתינים, ואולי אפילו עם שוטרים פלשתינים. השרים הקשיבו לאזהרות - ולא נרתעו. כולם כאחד הרימו ידם בעד הבנייה.
ההחלטה על הבנייה גררה כצפוי גל התפרעויות בכל רחבי יש"ע, שזכו כאמור לכינוי 'אינתיפאדת הר-חומה'. שוב חזרו התופעות הישנות של יידוי מאסיבי של אבנים ובקבוקי תבערה.
האינתיפאדה הזו פרצה דווקא אחרי שהממשלה חידשה את הנסיגות מיו"ש. חודשיים לפני כן בוצעה הנסיגה מרוב שטח חברון, שמיד לאחריה הסכימה הממשלה לבצע את המשך הנסיגות המתוכננות של אוסלו, אלו שקיבלו את השם המזוייף שברוך ה' כבר שכחנו ממנו - "פעימות". בתום דיונים פנימיים החליטה הממשלה למסור לפלשתינים במסגרת "הפעימה הראשונה" 7.1 אחוזים משטח B שייהפך לשטח Aועוד שני אחוזים משטח Cשייהפכו לשטחי B או - Aסה"כ 9% משטח יו"ש, שטח שגודלו כגודל גוש-דן. הפלשתינים ויתרו על ה'מתנה' הישרא
במקום להבהיל את עצמנו מפני האינתיפאדה הבאה, לשקשק וליילל, כדאי להזכיר שגם לישראל ישנם מנופי לחץ משמעותיים על הרשות הפלשתינית, כאלו שיגרמו לכל האבו-מאזנים מהרש"פ לעשות חושבים מחדש
לית, ויצאו לאינתיפאדה חדשה.
לאיש לא היה ספק שערפאת הוא שנתן את האור הירוק להמונים להתעמת עם צה"ל. בצה"ל ידעו על מעורבות שוטרים פלשתינים בהתפרעויות. חלק מבין מחוללי ההתפרעויות שנעצרו היו שוטרים פלשתינים. נדרשו שבועות ארוכים עד שהשטח שב ונרגע. אבל שכונת הר-חומה גדלה והתפתחה לתפארת. היום היא כבר חלק מהנוף הירושלמי ללא עוררין.
15 שנים אחרי, התסריט חוזר על עצמו. ממשלה בראשות נתניהו מחליטה על בניית שכונה בשטח שיש עליו קונסנזוס מלא, והפלשתינים מבעירים את השטח. שורה של אירועי טרור והפרות סדר בשבועות האחרונים, כולל האירוע הערב בחברון, מצביעים בבירור על כך שלא מדובר במקריות אלא בתופעה מאורגנת על ידי הרשות הפלשתינית: שהטרור העממי חוזר ליהודה ושומרון. ההבדל היחיד שבמקום אבו-עמר (ערפאת) ישנו אבו-מאזן.
כשנתניהו הקים את ממשלתו לראשונה בשנת 96, הוא הבטיח לראשי מועצת יש"ע, שלחצו עליו לחדש את תנופת הבניה שהקפיאו קודמיו רבין ז"ל ופרס: "נדבר בשופלים, לא בשופרות". למרבה הצער, כיום נתניהו מרבה להשתמש יותר בשופרות מאשר בשופלים.
לאיים ולקיים
בפיקוד המרכז טענו עד לאחרונה, כי למרות הבעיות הביטחוניות ביו"ש, התיאום ושיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלשתינים נשמר, בעיקר בכל הנוגע לסיכול פיגועים נגד ישראלים. בחודשיים האחרונים, כך נדמה, המגמה הולכת ומשתנה. התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלשתינים, כבר אינו ודאי כל-כך.
הרשות הפלשתינית אינה נלחמת באמת כנגד ה'טרור העממי'. לא רק שאינה נלחמת, היא אפילו מעודדת אותה ברמזיה הברורים מאד לציבור הפלשתיני. לא מן הנמנע שבתוך זמן לא ארוך נמצא את הכוחות הפלשתינים, אלו שאנו במו ידינו הקמנו מחדש, בסיוע האמריקנים ('גדודי דייטון'), אחרי שחיסלנו אותם במהלך מבצע 'חומת מגן', כאוייב ישן-חדש ביו"ש.
במצב הזה, במקום להבהיל את עצמנו מפני האינתיפאדה הבאה, לשקשק וליילל, כדאי להזכיר שגם לישראל ישנם מנופי לחץ משמעותיים על הרשות הפלשתינית, כאלו שיגרמו לכל האבו-מאזנים מהרש"פ לעשות חושבים מחדש. צה"ל הסיר בשנים האחרונות מאות מחסומים וחסמי עפר בכל רחבי יו"ש. התנועה הפלשתינית כיום זורמת חופשית בכל השטח.
אפשר בקלות להחזיר את כל המחסומים הללו, לרוקן מחדש את צירי התנועה הראשיים ביהודה ושומרון מכלי רכב ערביים. צריך להודיע לפלשתינים במפורש, שאם הם כל כך משתוקקים לראות מחדש את התורים המשתרכים לפני מחסום חווארה, ואת שיירות המכוניות הארוכות חונות לפני ככר אדם, שיחדשו את האינתיפאדה שלהם. אם הם כל כך רוצים לחזור למצב שהנסיעה מטול-כרם לקלקיליה תארך שעתיים במקרה הטוב, הם יכולים ליזום מחדש התפרעויות.
הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל לאיים, ולעשות זאת ברצינות. לאיים ולקיים.