אז עכשיו מאשימים את ארז וינר שהוא ביצע פקודה בלתי חוקית בעליל כשמילא את "הנחיית" (ובלשונם, זו לשון מכובסת לפקודה) הרמטכ"ל וחיפש- על פי השמועות - עובדות מרשיעות נגד גלנט.
ויש לתהות האם מדובר בכלל במעשה צבאי או במעשה אזרחי שנעשה על ידי לובשי מדים? ומה זה שייך לסירוב פקודה.
מוזר. ואולי בכלל צריך להבדיל בין מילוי פקודה בקרב ובמלחמה לבין פקודה בנסיבות שאינן בדיוק צבאיות. אין ספק שסירוב פקודה הוא עבירה בלתי נסלחת במדינה שהצבא והצבאיות הם כל כך מרכזיים בה ובעיקר כשהמשמעות יכולה להיות עניין של חיים ומוות. כאותו חייל שסרב לחפות על מפקדו בקרב בנימוק שמאלני לחלוטין.
סירוב שגרם- כנראה- לנפילתו של המפקד. אבל מה הקשר בין האזנה לשירת נשים למונח של "סירוב פקודה"? האומנם חומרתה היא כפקודה להסתערות על אויב בקרב? ולכן אסור לחיילים לצאת מאירוע יחידתי בו נשים מסלסלות בקולן? וכדאי לדקדק בעניין. מותר לצאת לשירותים. מותר גם לאטום את האוזניים, להגיד תהילים או להתרכז בספר ובעיתון. כלומר, אין חובה לשמוע ממש. אין
מה שאסור הוא לנמק את היציאה מהאירוע בנימוק דתי, עקרוני. והאבסורד הוא שכל המגינים על חופש הדיבור, חופש הדעת, מתנגדי הכפייה הדתית, מצאו פה הזדמנות- מלאת צביעות- לתקוף את שנואי נפשם חובשי הכיפות
אפילו חובה לשבת כשהמעיים דורשות את שלהן.
מה שאסור הוא לנמק את היציאה מהאירוע בנימוק דתי, עקרוני. והאבסורד הוא שכל המגינים על חופש הדיבור, חופש הדעת, מתנגדי הכפייה הדתית, מצאו פה הזדמנות- מלאת צביעות- לתקוף את שנואי נפשם חובשי הכיפות. ורק חבל שקציני צה"ל- ואפילו הרמטכ"ל עצמו- נסחפו לשטות הזאת.
לאחרונה התלהט שוב הוויכוח בגין אמירתו של בנט שיתקשה לגרש יהודים מבתיהם. והמקהלה הצבועה שקפצה עליו כמוצאת שלל רב. צבועה. שהרי חלקם הגדול מבקרים בחריפות את צה"ל ופקודותיו בכל הזדמנות.
יש בהם שמשווים את חיילי צה"ל לקלגסים נאציים, והיועץ המשפטי נמנע מלהעמידם לדין. "ג'נין, ג'נין" הוא סרט ראוי מבחינתם, הגם שהוא משמיץ את חיילינו ללא בסיס אמיתי. היו בהם שהצהירו גלויות כי לא יפנו ערבים מבתיהם הבלתי חוקיים. ואיש לא העמידם לדין.
למול בנט שמילא פקודות קשות, ללא ערעור, ניצבים יוצאי גלי צה"ל ובמחנה, שלא נאלצו להתמודד עם פקודות בכלל, ובוודאי לא בעלות דילמות. אישיות בכירה שתקפה את הקצין הקרבי, לא התגייסה מעולם לצה"ל.
האומנם המחנה שבנט מייצג, כמחנה, גילה סרבנות למעשה? כמובן שלא. אולי, בכלל, הפסיכולוגים ששטפו את מוחם של החיילים כ"הכנה מנטלית" לגרוש תושבי קטיף וצפון השומרון, הם שמילאו פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה? השפעה על נפש החייל כדי שיעשה מה שהוא רואה בו עבירה ערכית, יכולה להיות חוקית? האם מותר להפנט חייל כדי שיפגע בחפים מפשע? והאומנם נלקחו בחשבון ההשלכות רחוקות הטווח של שטיפת מוח כזו?
למול בנט שמילא פקודות קשות, ללא ערעור, ניצבים יוצאי גלי צה"ל ובמחנה, שלא נאלצו להתמודד עם פקודות בכלל, ובוודאי לא בעלות דילמות
אדרבה, כדאי לבחון סרבנות מול סרבנות. מח"ט שסרב לפקודת כניסה לביירות, במלחמה, וקיבל גיבוי ציבורי רחב. חייל שסרב לחפות על מפקדו בקרב מטעמים אידיאולוגיים – והמפקד נהרג- ולא בגלל פחדנות. טייסים שחתמו על מכתב סירוב להפציץ אויבים בקרב. וגם הם הפכו כמעט לגיבורים מגובי תקשורת אוהדת ופוליטיקאים מחבקים.
כל אלו גילו סרבנות למלא פקודה של מלחמה באויב חמוש. אבל הם "שייכים" למחנה הנכון. להעמיד מולם סרבנות לגרוש יהודים מאדמתם והרס חבל ארץ יהודי פורח, כמו גם נושא שירת נשים, הוא עיוות חמור של המציאות. ובלבול החייל המסכן במונחים שאינם מובנים לו בהקשרים הנתונים.
ואולי כדאי שהצבא יעשה עבודת מטה יסודית ויגדיר היטב מהו "סירוב פקודה". ובצדו יגדיר עבירות משמעת שידורגו בסולם כלשהו. אולי בדומה לשוני בין עבירת משמעת בשרות המדינה, לבין עבירה פלילית.
יציאה של חייל מאירוע תרבותי יכולה להיות לכל היותר עבירת משמעת שבגינה תישלל ממנו יציאה לשבת. (גריעת קצין קרבי ממצבת היחידה בגין סירוב כזה, היא בזבוז משווע של משאבים.) סירוב פקודה לנוכח אויב- יחייב בית דין צבאי.
סירוב לגרש/ לפנות אזרחים בפעולת שיטור אינו בכלל עניין לחיילים. ובכל מקרה אינו עילה לגרוש המסרב מצה"ל. לכל היותר יוענש בקנס או במאסר או בעבודות רס"ר. נדמה שהפעלת שכל ישר, על ידי הפיקוד הבכיר, תביא רק תועלת לצה"ל כולו.