ישראל, החיה בין זאבים, מתמודדת במציאות של "על חוד הסכין לעולם לא נזקין" (ז'בוטינסקי).
מציאות המחייבת גם להשתמש במונחים מבוררים ונהירים. ונדמה שאין זה כך. התעמולה מוחדרת גם באמצעות בלבול ביו אמת לשקר, בין נכון ללא נכון. ומאחר והשאלות הן הרות גורל- ללא מליצה- הבה ונתבונן בחלק מהלקסיקון היום יומי שאצלנו:
שתי מדינות לשני עמים הוא דוגמה לביטוי שמכיל בתוכו אי אמת עובדתית. ולמעשה, שתיים.
א. מה זה בדיוק "עם". וכי אנשי יהודה הם "עם", ויש גם "עם" בנימין? ואולי הרפורמים הם "עם" לעצמו? (עיין גם בסעיף הבא). הנה "עם" החמאס, ו"עם" הפת"ח. וה"עם" העלאווי בסוריה, בצד ה"עם" הדרוזי, הסוני והכורדי ששם, יוצרים עם סורי בכלל? – וכך, בשוליים, הגניבו לנו יצור חדש. כאילו יש פה, במציאות הגיאוגרפית, עם נוסף מלבד הישראלי והערבי.
ב. וכי למה צריך להקים מדינה ליהודים. והרי זו כבר קמה, בחסדי ה', ואפילו עומדת ונושמת. היא בעלת הכרה כלל עולמית וכבר קיימת כמדינה מאז ה' באייר תש"ח. אלא שיש פה אג'נדה ברורה של ממציא הביטוי הזה. הוא רוצה לתלות את שתיהן זו בזו. והקישור הזה בא לרמוז רמז עבה. הנה הייתה החלטת או"ם באותו כ"ט בנובמבר. ורק צד אחד הגשים את ההחלטה. משמע, עלינו לחזור מנטאלית ובעיקר פסיכולוגית לאותו היום ולהבין שהקמת עוד מדינה בין הירדן לים, הוא מימוש ההחלטה, בלבד, לכאורה. וכאילו קיום מדינת היהודים מותנה במדינה נוספת בין הירדן לים.
אני מביט משתאה אל המתרחש סביבנו. ובעיקר בתעמולת הבחירות. יש התיישרות של כמעט כל המפלגות בעניין גושי ההתיישבות. אלו חייבים להיות חלק ממדינת ישראל, אומרים אפילו אנשי שמאל מובהקים
מוזר לשמוע גם מאנשים מפוכחים את ההסכמה הסמויה שלהם לאי הכרה במציאות הישראלית של מדינה. וכבר נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם.
הסכסוך הישראלי- פלשתיני הוא ביטוי חדש שיש בו שינוי מהותי ביחס לעבר הלא רחוק. תמיד דברו על הסכסוך הישראלי ערבי. וההצעה היא שבמסגרת הפתרון, הערבים יתייצבו בצד אחד והיהודים בצד השני. עתה מתברר שיש לנו, הישראלים, לכאורה סכסוך רק עם חלק קטן של הערבים. רק פלשטינאים.
ומכאן לחץ סמוי עלינו, גיבורי המזרח התיכון, לתת גם לציבור הקטן הזה להקים מדינה משלו. וכמובן שניתן להבין שהערבים- שכנים חביבים- הם ניטראליים ויכולים גם להיות מתווכים הגונים בינינו לבין שכנינו הקרובים. וכדאי לשים לב לשכתוב בספרי ההיסטוריה.
שם "המרד הערבי" בשנים 36-9 משנה פניו למרד הפלשטיני. מלחמת השחרור ל"מלחמת 48" בין יהודים לפלשטינים תוך התעלמות ממלחמת כל הערבים ומדינותיהם נגד המדינה שנולדה, ועוד כיוצ"ב.
זכות השיבה. כאן יש שרשרת של הטעיות. אם יש זכות שיבה, הרי פירושה האמתי הוא חזרה לארצות המוצא. היהודים יחזרו לארצם ההיסטורית, וגם הערבים יחזרו למולדתם, כמובן, אל מכה ומדינה וחצי האי הערבי הנשלט בידי סעודיה. מקומות מהם החלה הפלישה המוסלמית לאזורנו רק לפני כ-1400 שנה.
ומאחר והמושג הזה הודבק לערבים דווקא, מתעוררת השאלה למה זו זכות. שהרי פירושה המידי של זכות זו, היא חובה ליהודים. זכות השיבה המוצעת כאן תעשה צדק אמיתי לכולם. שהרי כל אחד ישכון בטח בארצו שלו. וההפרדה הפיזית תהיה דבר מובן מאליו. וגם השלום וההשלמה שיבואו מידית בעקבותיו.
גושי ההתיישבות. אני מביט משתאה אל המתרחש סביבנו. ובעיקר בתעמולת הבחירות. יש התיישרות של כמעט כל המפלגות בעניין גושי ההתיישבות. אלו חייבים להיות חלק ממדינת ישראל, אומרים אפילו אנשי שמאל מובהקים. והתובנה אומרת שכיוון שנוצרה מציאות בשטח, יש לפעול לפיה. משמע, התנחלות שהייתה בודדת והצמיחה כנפיים לאורך השנים ופרשה זרועות איתנות, יצרה עובדה.
וכך, עם המשך גידול הישובים יתווספו עוד גושים שגם השמאל יאמץ אל שכלו. (לא כתבתי: לבו) כלומר, כל הלוחמים, בקצף על השפתיים, בכל ישוב יהודי ביהודה ושומרון, כבר מרגע הקמתו, משלימים עתה אתו. ומכאן שלדידם עובדות החיים קובעות. וכל מה שצריך, הוא לתת לנו עוד קצת זמן להפיכת היישובים המבודדים ל... גושי התיישבות. ובא לציון גואל. ופירושו הוא שאם הם לא יפריעו, נצליח בעוד כמה שנים להגיע לקונצנזוס ישראלי על הרחבת החוק הישראלי על כל יהודה ושומרון. וההיסטוריה היהודית רק תבסס, דה יורה, את המציאות הנוצרת והולכת.