כשישבתי מול מסך הטלוויזיה במוצאי יום הבחירות וראיתי את תוצאות המידגם הראשוני, התקשיתי להחליט אם עלי לשמוח תחילה ואחר כך להצטער, או להפוך את הסדר ולהצטער תחילה ואחר כך לשמוח.
לבסוף החלטתי ללכת על גם וגם. היתה רק מפלגה אחת שההישג שהניבה, מספק עילה לצחוק ודמע גם יחד. זוהי רשימת הבית היהודי, בראשות נפתלי בנט. מצד אחד מספקת מפלגת הציונות הדתית סיבה לגאווה, מפני שהיא יותר מאשר הכפילה את ייצוגה של הציונות הדתית בכנסת הבאה עלינו לטובה, וזה כשלעצמו הישג חסר תקדים. נפתלי בנט וחבריו הפכו פגר פוליטי לגוף שבכל קונסטלציה צריך יהיה להתחשב בו.
מצד שני, ההישג קטן מן הציפיות. אמנם יוכלו ידידיי הטובים ששוחחו עמי בשבועים האחרונים להעיד, כי שמעו ממני מפורשות שאני 'קונה' ללא היסוס 12 מנדטים בכנסת ה-19. אבל קיוויתי שאתבדה. הציפיות נשענו על סחף אדיר בציבור הרחב לטובת הבית היהודי, בהיקפים שמעולם לא חזינו. חילוניים לאין מספר, ובהם מצביעים פוטנציאליים של הליכוד, הודיעו כי הפעם יבחרו בבית היהודי.
"תמיד הייתי ליכוד, אבל עם ליברמן שמייצג את אוכלי 'הדבר האחר', איני יכול להצביע ליכוד, ואני הולך עם בנט", אמר ביום הבחירות תעשיין חילוני מהרצליה. וכמוהו היו ללא גבול. כל אלה העלו את רף הציפיות לשמים, עד כדי תחושה שהפעם הציונות הדתית תהיה המפלגה השניה בגודלה, מיד לאחר הליכוד. התקווה הזו נתבדתה והמציאות מוכיחה כי עדיין נבצר מן הציונות הדתית – שהיא גורם מוביל בישראל על פי כל פראמטר, ובכל תחום: אקדמיה, צבא, כלכלה, חברה, אמנות ועוד – לנפץ את תקרת הזכוכית במדינת ישראל 2013. תקרת הזכוכית הנעלמת הזו, שבנט יצטרך לתת את הדעת על הדרכים להבקעתה, עדיין חוסמת את דרכה ומונעת ממנה להתמנף למעמד המפלגה השניה בגודלה, גם כשהתנאים הסביבתיים היו הפעם האידיאליים ביותר מבחינתה.
ובכל זאת, ולמרות זאת, יש מקום לשמחה. הציונות הדתית עשתה עלית מדרגה. היא יצאה מן המרתף הפוליטי אל מרכז הבמה. "זה היו
אין שמחה כשמחה לאיד: הליכוד-ביתנו, שניהל קמפיין נגטיבי מרושע להחריד, בא על עונשו והפך לדמות הטרגי-קומית של בחירות 2013. מבחינת הציונות הדתית, שתמיד היתה שותפתו הטבעית, זהו עונשו של כמעט-אח, שבגד בה ברוב חוצפה ובעט ברגל גסה בשותפתו הנאמנה, והפך אותה לאוייבו הגדול
ם עשה ה', נגילה ונשמחה בו". היא יותר משהכפילה את כוחה, ועדיין לא נספרו קולות החיילים. השליח שנבחר להוביל את הנצחון החשוב של הציונות הדתית כולה, הוא הקטר שהוביל את המערכה, נפתלי בנט, שהשכיל לדבר אל הציבור בשפה חדשה, עכשווית, יהודית, ישראלית, אופטימית. אחי, בוא נבנה בית יהודי חדש.
התרסקות הליכוד
ומכאן להתרסקות הליכוד-ביתנו, שנותר אמנם המפלגה הראשונה בגודלה, אבל מצומקת בכעשרה ח"כים, ועוד מעט קט יחל בתוכו מחול החרבות של יד איש באחיו בהטחת האשמות בעניין האחריות לתבוסה. ככה זה כשבמקום לראות נכוחה את המציאות, מתמכרים לספינים הזויים מבית מדרשו של ארתור פינקלשטיין. ככה זה כשמתנפחים מרוב יהירות חלולה, ושוכחים שהיהירות מהשטן ואל יתהלל חוגר כמפתח.
אין שמחה כשמחה לאיד: הליכוד-ביתנו, שניהל קמפיין נגטיבי מרושע להחריד, בא על עונשו והפך לדמות הטרגי-קומית של בחירות 2013. מבחינת הציונות הדתית, שתמיד היתה שותפתו הטבעית, זהו עונשו של כמעט-אח, שבגד בה ברוב חוצפה ובעט ברגל גסה בשותפתו הנאמנה, והפך אותה לאוייבו הגדול. הליכוד-ביתנו תקע סכין חלודה בגבה, באמצעות קמפיין שלילי ניבזי ומכוער מאין כמוהו. הליכוד-ביתנו, בגד בכיפות הסרוגות. הפינקלשטייניזם הריקני, שאותו קנו בעניים עצומות נתניהו ולבנת, סער וארדן, התגלה במלוא קלונו.
ואגב, התפיסה הפינקלשטייינית, שדוגלת בהטלת בוץ ביריב, גם אם הבוץ הזה בנוי על שקרים עלובים, פשטה את הרגל בבחירות 2013 לכל אורך הדרך. מפלגות שעסקו כל הזמן בחיפוש המיגרעות של האחר, הובסו, ראו הליכוד, קדימה, 'עוצמה לישראל'.
צריך לומר את האמת: הליכוד ונתניהו התבלבלו. לא זיהו את היריב הפוליטי האמיתי. במקום להיאבק בסחף של מצביעים מאוכזבים לחיקם של לפיד, שלי וציפי, הוא סימן את בנט כאוייב. בבתי הספר לקצינים קוראים לזה טעות מרה בלסמן את האוייב האמיתי. הליכוד ירה 'אש ידידותית' לעבר כוחותיו, והזניח את הטיפול ביריבים האמיתיים. כפי שהיטיב לצייר זאת בנט, נתניהו ירה בתוך הנגמ"ש במקום לירות החוצה. נקודה למחשבה לנתניהו ולבנת, סער וארדן, אבות התבוסה, מהחמורות שידע אי פעם הליכוד, שהותירה את הליכוד עם 19 מנדטים נטו (בניכוי ח"כי ישראל ביתנו שהם חייליו הנאמנים של ליברמן ולא של נתניהו, ועלולים בכל יום לקום וללכת ו/או לצחוק לנתניהו בפרצוף, וזאת במקום 27 ח"כים נטו בכנסת היוצאת). איזה ביזיון. יריתם על כוחותיכם.
הבוחר הישראלי שילם להם על מעלליהם הנואלים, וערק מהם ימינה ושמאלה: חלקם ברחו בשמחה לבנט, וחלקם השמאילו דווקא ליאיר לפיד, שלפי בדיקה של מינה צמח, 50% מבוחריו הצהירו על עצמם מזוהים עם הימין! לזכותו של נפתלי בנט, שהיה הקמפניונר הראשי של קמפיין הבית היהודי, ייאמר כי הוא נהג בקור רוח למרות כל ההכפשות. הוא שתק, ובצדק, מול ילקוט הכזבים שפיזר הליכוד בזדון לב ובידיעה שמדובר בשקרים, בחצאי אמיתות. בנט הניח לליכוד להתבוסס בקיאו ובכיעורו.
המיתקפה הנגטיבית המכוערת החלה בהאשמתו של בנט כי קרא לסירוב פקודה (שקר מוחלט!), ונמשך בטענה הכוזבת בדבר הדרת נשים ברשימת הבית היהודי (אף שבסיעת הבית היהודי דווקא עשו כבוד לנשים יותר מן הליכוד: בליכוד-ביתנו הציבו רק אשה אחת בעשיריה הראשונה, סופיה לנדבר, וגם היא הוצנחה לשם בזכות השיריון, והיא בכלל לא מהליכוד אלא מישראל ביתנו; ואילו בבית היהודי כפול הייצוג הנשי בעשירי הראשונה: איילת שקד במקום ה-5 ואורית סטרוק בעשירי).
הקמפיין השלילי נמשך בשקרים מן הסוג השפל והבוטה. כמו למשל שהרב דב ליאור הוא העומד מאחורי הבית היהודי (שקר: הרב ליאור קרא להצביע ל'עוצמה לישראל'); או שח"כ הרב אלי בן דהן קרא לביטול הוועדה למעמד האשה (שקר: הוא קרא לאחד אותה עם הוועדה למען הילד ולעשותה לוועדה לענייני המשפחה); או שח"כ אורית סטרוק קראה להנהיג 'תג מחיר' נגד חיילים ושוטרים (שקר: היא השתמשה בביטוי זה לפני שנולדו פעולות תג מחיר המכוערות, כשלא היתה לביטוי זה שום קונוטציה שלילית, מה גם שפעילותה הצודקת אילצה חיילים ושוטרים להוריד את סף האלימות והגסות כלפי אזרחים); או שח"כ מוטי יוגב גרם להפרדת בנים-בנות בבני עקיבא (שקר: הפרדה בוצעה רק ב-15 סניפים מבין מאות, וגם זאת על פי דרישת ההורים).
אבל הבגידה הגדולה שעלתה על כולנה היה המאמץ של הליכוד לקשור את הרוצח חגי עמיר לציונות הדתית. הנה כך כתב כרמל שאמה בדף הפייסבוק שלו: "לרוצח יגאל עמיר הרי לא חסר זמן לחשוב ותפיסת עולם קיצונית ומעוותת. ישב הרוצח חשב וחשב, והחליט להצביע לבית היהודי, ואף לקרוא לקרוביו לעשות כן. מה זה אומר על רשימת הבית היהודי? אחיות ואחים יקרים ושפויים, מה שמתאים ליגאל עמיר לא אמור להתאים לכם". מסתבר שאין גבול לניבזות ולשיפלות.
ולכיעור הזה היה מחיר. הליכוד-ביתנו הצטמק בכשליש (אוי לאותה בושה!) וטוב שכך. הציבור הביע אי אמון בנתניהו ובליכוד. בנימין נתניהו יצא מן המערכה עם זנב מקופל, עם תדמית של פוליטיקאי מובס, ויירשם בהיסטוריה כמי שכמעט הפעיל בליכוד מנגנון השמדה עצמית. התבוסה גדולה ממה שנחזה במספרים הראשונים, מפני שבניכוי 12 המקומות של נציגיו הנאמנים של ליברמן שנשתלו בתוך 31 המקומות הראשונים, נותרו לליכוד נטו רק 19 מנדטים. כבר שנים שלא היה לליכוד שפל כזה. ככה זה כשיורים בזדון לב בתוך הנגמ"ש, מר נתניהו.
ההישג של לפיד
קשה היה להחליט אם להצטער או לשמוח על נצחונו של לפיד. מצד אחד, טוב שהקולות שנחתו בחיקו, לא נחתו שמאלה ממנו. גם זה הישג מסויים לשפויים שבינינו. מצד שני, הם העניקו לו עוצמה אדירה, שתאפשר לו להכתיב את דמות הממשלה הבאה ותעשהו לאיש החזק של הממשלה הבאה. נצחונו זוהר על רקע העובדה, שתוך שנה אחת בלבד הוא נסק למעמד המדהים של המפלגה השניה בגודלה בכנסת ה-19.
אם נאמץ את קביעת מינה צמח בדבר היותם של מחצית מבוחריו אנשי ימין, כי אז יש להניח שהבסיס העיקרי לנצחונו היתה תביעתו לשיוויון בנטל. כך שיש לראות בנצחונו של לפיד כרטיס אדום ששלף הציבור כלפי המפלגות החרדיות. אם יתמידו בהתנגדותן לגיוס לצה"ל או למיצער לשירות אזרחי-לאומי, של חרדים שסרבנותם אומנותם (מבחינתו, לא כולל את המוסרים נפשם באמת על לימוד התורה, שלהם מן הסתם יהיה לפיד מוכן לוותר, אלא בכל אותם משתמטים בטלנים), כי אז בבחירות הבאות עשוי לפיד להכפיל כוחו. רישמו לפניכם: הציבור מסרב לשאת הלאה את הנטל המכביד על גבו.
נראה שבמצב הנוכחי לא יוכל ראש הממשלה החדש-ישן להתחמק מלהיענות לתביעתו של לפיד בענין השיוויון בנטל, מה שאומר שבממשלת נתניהו-לפיד לא יהיה מקום ל'יהדות התורה', אך יתכן מקום לש"ס, שאצלה סרבנות השירות אינה מובנית, והיא אף מעודדת אותו לגבי מי שבאמת אינם לומדי תורה. בניגוד ליהדות התורה, שאצלה הסרבנות היא אידיאולוגית ובלתי מותנית בשום דבר, יודעת ש"ס להפריד בין לומדי תורה לסתם בטלנים. ש"ס, שנכון לעכשיו שמרה על כוחה, יכולה על אף זאת לרשום לעצמה נצחון מרשים, על רקע העובדה ששתי מפלגות שוליים, של הרב אמסלם ושל אמנון יצחק, זינבו בה.
ומלה אחרונה לגבי תופעת מפלגות האופנה: מפלגת האופנה האחרונה קדימה, שצנחה מהיותה המנצחת בבחירות 2009 למפלגה שולית שנלחמת על שני המנדטים האחרונים שלה, הלכה בדרך קודמותיה: שינוי, הגימלאים, הדרך השלישית ורבות אחרות. בקדנציה הנוכחית יצטרכו 'יש עתיד' והבית היהודי לעמול קשה מאוד, כדי שהישגיהן לא יהיו אפיזודה אופנתית חולפת.