חנן פורת: מחלוקת - בלי שנאה
חנן פורת: מחלוקת - בלי שנאה

לפני שנים רבות התייצבו שניים מתלמידי ישיבת מרכז הרב, חנן פורת ויוחנן פריד, בפני תלמידי בית הספר האזורי עין חרוד-תל יוסף כדי לדון עימם בסוגיות שהטרידו כבר אז את החברה: גיוס בני ישיבות, גיוס בנות, לימוד תורה ועוד.

לפתע פתאום קמה אחת התלמידות, הציגה עצמה בשם ענת והטיחה: "אם אתם באמת כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?". פורת, שבאותו רגע לא ייחס חשיבות מרובה לשואלת, פטר אותה בשאלה נגדית: "ומה את יכולה להציע לנו, למשל?"

כאשר נודע לרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב באותן השנים, כי כך השיבו תלמידיו לענת מעמק יזרעאל - הוא גער בהם ללא רחמים: "תתביישו לכם, נסעתם עד עין חרוד ואתם לא יכולים ללמוד דבר מהענת הזאת מעמק יזרעאל? מכל אדם אפשר ללמוד, גם מבחורה יושבת העמק". ואז התחיל הרב למנות את כל מה שהיה אפשר ללמוד מענת: "אהבת הארץ, קשר עם האדמה, עמל כפיים, יחס לחברה, אחווה, שוויון ועוד. איני מבין מה קרה לכם", סיים את נזיפתו הקשה.

חגי הוברמן, המביא את המעשה הזה בספרו החדש על חנן פורת ("חנן פורת, סיפור חייו", ידיעות ספרים), מגלה כי חיבורו המפורסם של פורת, "את ענת אנכי מבקש", התבסס על התכתבות עם כמה ענתיות (שזהותן נחשפת בספרו), אשר פורת החליף עימן מחשבות, הרהורים ודברי הגות בנושאי אמונה, דת ומדינה.

דמותו של פורת, שתרמה תרומה מכרעת לעיצוב הציבוריות היהודית-ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, וכך גם דמותן של הענתיות שעימן התכתב, רלוונטיות היום לפחות כפי שהיו אז, בפרט בימים שבהם מנסים בעלי השקפות נוגדות בחברה הישראלית לטוות

פורת לא טישטש את השקפותיו ונאבק עליהן בנחרצות ובסערה, אבל ידע להבליט מאוד גם את המאחד. ובעיקר, הוא מתח קווים ברורים בדבר גבולות המחלוקת, ברוחו של מנחם בגין: "לעולם לא מלחמת אחים", קווים שאותם יישם בגוש קטיף

הסכמות שיאפשרו שותפות של עשייה בממשלה ובקואליציה אחת.

פורת היה אידיאליסט, תכונה יפה אך לא תמיד פרקטית לפוליטיקאי. אולי לכן הצליח יותר מחוץ לכנסת, כדמות חוץ-פרלמנטרית. הוא הוביל דורות של צעירים אל גבעות הטרשים של יהודה ושומרון ושינה את מפת הארץ, אבל גם ידע לחפש תמיד את המאחד והמשותף עם יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים והפנים היטב את גערתו החריפה של מורו ורבו, הרב צבי יהודה.

*   *   *

פורת ידע, למשל, כיצד למנף את ניתוקו ולאחר מכן את התחברותו מחדש של יצחק רבין לדמותה של רחל אמנו ולקבר רחל כדי להבטיח את עתיד המקום בריבונות ישראל. הוא ידע לקרב אליו דתיים וחילונים, "ישראלי" ו"יהודי", ולקשור ביניהם, ומעולם לא התייאש מהמשותף הקושר את היחד של כולנו כאן - דתיים, חרדים וחילונים, גם כשהמפריד והמחלוקת כבשו כל חלקה טובה.

פורת לא טישטש את השקפותיו ונאבק עליהן בנחרצות ובסערה, אבל ידע להבליט מאוד גם את המאחד. ובעיקר, הוא מתח קווים ברורים בדבר גבולות המחלוקת, ברוחו של מנחם בגין: "לעולם לא מלחמת אחים", קווים שאותם יישם בגוש קטיף. הפינוי והחורבן שפצעו אל ליבו של פורת ייתכן שהביאו למחלתו ולמותו, אבל מלחמת אחים לא פרצה.

*   *   *

אולי לכן מי שקורא את קורות חייו של פורת בספרו של הוברמן, יוכל להסתכל דרך משקפיים מעט שונים על מעשה המרכבה הקואליציוני, המתרחש היום מול עינינו, על החיבור המוזר לכאורה בין יאיר לפיד לנפתלי בנט ועל ניסיונות הפשרה מול החרדים. לעיתים כולנו: החרדים, החילונים והדתיים הלאומיים איננו טורחים להכיר את ה"אחר", שחי לידנו בערוגה השכנה, שמא יחדל להיות ה"אחר"; שמא יפגע במגדיר הזהות שלנו, המבוסס לא פעם על השונות ועל הבידול מאותו "אחר".

לעיתים השנאה, פעם זאת שנאת נתניהו, פעם שנאת המתנחלים, פעם שנאת השמאל ופעם שנאת החרדים, היא שמגדירה את זהותנו. כדי להבחין בכך, צריך מדי פעם בפעם לחזור לדמות דוגמת פורת, שידע כיצד לנהל מחלוקות, לעיתים בחריפות, אך תוך כדי הבנה שגשרים - לא שורפים.

המאמר פורסם ב"ישראל היום"