וְנַהֲפוֹכוּ: בכל ימות השנה מתפרסמים כאן, אחת לשבוע, הגיגים מהגיגים שונים, וביקורות כיד המלך, בסוגיות הפוליטיות למיניהן.
הפעם, לשם שינוי, ולכבוד שבת זכור ופורים שלמחרת, בחרנו לקיים את מצוות ונהפוך הוא, ולפתוח טור זה לקוראיו הנאמנים, שטורחים למלא את תיבת הדוא"ל של הכותב בפנינים משלהם או משל חבריהם או מכל מה שבא במייל. הנה מעט מזעיר ממה שבא במייל כל ימות השנה, ולהשומע ינעם.
'תאנית הסתר' על חטא העילגות
כרזה אנונימית, מיסתורית למחצה, בלתי חתומה בידי גוף/מוסד רבני כלשהו, או סתם רב, רב או דל פעלים, חולקה בבתי הכנסת וקראה לציבור "למנוע את האיום האירני", באמצעות צום של שלושה ימים - תחילה בתענית אסתר ובעוד יומיים נוספים בחודש אדר. שום מילה על תפילות, אף רמז לתחנונים ותחינות ליושב במרומים. רק צום. זה הנשק הסודי, לדעת הכותב. זה מה שיעשה את העבודה.
ישאל השואל: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו ליבו להכריז בשער בת רבים, בעזות מצח נדירה, על תענית ציבור? מי שָׂמְך? הבד"ץ? הרבנות? איזשהו רב ידוע? איזשהו רב בלתי ידוע? ובכלל, מי אתה? אין לך שם ולא כתובת, ואפילו לא איזה מכשיר סלולרי?
אבל ככל שתעלעלו בברושור הזה לא תמצאו שום רמז. נאדה. כלום. בא בן אדם אנונימי, מניח על השולחן שלושה ימי צום, ומסתלק כלעומת שבא. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו.
לא פחות מדהימה היא העובדה שהפמפלט הצבעוני האנונימי, נכתב בלשון עילגים עלובה, רזה ורדודה להחריד. ובמחשבה שניה: אולי בסך הכל מדובר בפרודיה פורימית? באיזה סוג של פשקוויל?
הנה כמה מפניני הפמפלט: "פניה רעיונית חוזרת לעזרת ישראל והצלחתו לביטול האיום האירני (...). יהודים יקרים, בידכם למנוע את האיום האירני באמצעות שלש ימי צום, בדומה לימי הצום שערכה אסתר המלכה, בכדי למנוע גזירת השמד. בתענית אסתר, ביום ה', י"א אדר תשע"ג, תהיה יום התענית הראשון, עם בקשה, לניצולו בגין, פניה לציבור, בגין 2 ימי הצום הנוספים הבאים (...) זוהי דרכינו, היהודית רוחני". כל השגיאות במקור. לא נגענו.
לשבת זכור
מתוך רשימת טיפים לשיפור הזיכרון: "לא לחינם אומרים שצחוק הוא התרופה הטובה ביותר. בשנים האחרונות החל העולם הרפואי לקחת ברצינות רבה יותר את הכוח המרפא של ההומור ושל הרגשות החיוביים הנילווים אליו. אם תצחקו, רמות המתח שלכם יפחתו משמעותית. הומור מגרה את החלקים במוח שלנו שמייצרים את המעביר העצבי דופמין, הגורם לנו להרגיש טוב. אבל מעבר להרגשה הטובה, חוקרים מצאו שהומור גם משפר את הזיכרון. במחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טנסי מצאו חוקרים שקל יותר לזכור דמויות מצוירות מצחיקות מאשר את התיאור המילולי שלהן או דמויות מצוירות לא מצחיקות". (ותודה ל-י.ו.).
עוד לשבת זכור
זכור שיבוא יום, וכל מי ששם לך רגליים, עוד יקשור לך את השרוכים... (ושוב תודה ל-י.ו.).
פדיון הבן
בסיום סעודת פדיון הבן, חיפשו המסובים כהן שיזמן לפני ברכת המזון. תהה בעל השמחה לפשר החיפושים והצהיר: 'אני כהן'. הביטו בו המוזמנים בתדהמה: 'אתה עצמך כהן? למה לא אמרת? הרי כהן פטור בכלל ממצוות פדיון הבן!'
נבוך בעל השמחה: "מה אתם אומרים?! מוזר. חבל שלא ידעתי את זה כשנולד הבן הראשון שלי..." (ותודה ל-מ.א.).
מעשה בשלושה רבנים
שלושה רבנים - אורתודוקסי, קונסבטיבי ורפורמי – נפגשו (זה כבר בגדר בדיחה) ופסקו שיש לפרסם פסק הלכה שמקובל על דעת שלושתם, ללא פיקפוק כלל: שמדאורייתא ומדרבן חל איסור גמור על העישון.
עבר שבוע והשלושה נפגשו שוב (עוד סוג של בדיחה), והפעם שלף כל אחד את חפיסתו היוקרתית, הצית במצית מוזהב ועישן להנאתו. הכיצד?- שאל המתבונן מן הצד.
הסביר הרפורמי: זה לא ממש פסק הלכה. זה היה רק מקור להשראה. המלצה. לא מוכרחים ללכת לפי זה.
הקונסרבטיבי: נכון שפסקנו מה שפסקנו לפני שבוע, אבל מאז המציאות השתנתה.
האורתודוקסי: נכון שפסקנו, אבל אני, את הריאות שלי, מכרתי לגוי. (ותודה ל-כ.כ.).
ראש יהודי
"אמרתי לך שאני בא עוד חמש דקות. אז מה אתה מתקשר כל רבע שעה?!" (ותודה ל-מ.א.).
מי אמר שמשעמם להיות גימלאי?
"אנשים עובדים שואלים הרבה פעמים פנסיונרים, מה הם עושים כדי שהימים יעברו בלי שיעמום. אז הנה סיפור שקרה לי. יום אחד אני ואישתי נכנסו לחנות עתיקות. לאחר זמן מה בחנות, יצאנו החוצה וראינו פקח כותב דו"ח. ניגשנו אליו ואני אמרתי: 'בחייך, תעשה טובה לאזרח ותיק'. הפקח התעלם ממני בהפגנתיות והמשיך לכתוב את הדו"ח. אני התרגזתי מההתנהגות הבוטה, אז קראתי לו אידיוט. הפקח הביט בי בלי להוציא מילה, והתחיל לכתוב דו"ח נוסף, על בלאי בצמיגים. אז אישתי בטי, שעמדה בשקט עד עכשיו, קראה לו חמור. הוא סיים את הדו"ח השני, הניח אותו על השמשה והתחיל לכתוב עוד אחד. המשכנו לכנות אותו בכינויים והוא המשיך לכתוב עוד ועוד דו"חות. זה נמשך כ-20 דקות, עד שהגיע האוטובוס שלנו ונסענו הביתה. ככה זה בגימלאות. אין יום משעמם!"
המשותף לאברהם אבי האומה וקינג ביבי הראשון?
שניהם קיבלו את חינוכם בחו"ל, שניהם התעסקו עם חברון (אחד קנה, שני מסר), שניהם הסתבכו עם שרה, ו...שניהם גירשו את העוזרת. (תודה ל-י.ה.).
הארמונות בשושן ובירושלים – השונה והשווה
בארמון אחשוורוש בשושן הבירה נמשך נשף 'והשתיה כדת' רק חצי שנה, ואילו בארמון בירושלים הבירה – חוגגים כל השנה, עם גלידת פיסטוק משובחת, 'שקולעת לטעמו האישי'; בארמון בשושן ביקש המלך 'להראות העמים והשרים את יופיה' של המלכה, ובירושלים – לא משהו; אחשוורוש ציווה 'להיות כל איש שֹוֹרר בביתו', ובירושלים – המלך האמיתי היא המלכה; בשושן השכיל המלך להיפטר מן היועץ הכושל ואפילו תלה אותו על עץ גבוה, ובירושלים מקבלים יועצים כושלים קידום ושכר נאה. ויש גם משהו דומה: כאז כן עתה, לאחר התייצבות השלטון, מכבידים את העול על האזרחים: "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים" (ותודה ל-מ.מ.).
הספד
בעיירה אחת נהג חוק בל יעבור: אין קוברים את הנפטר אלא לאחר שמספידים אותו כדת וכדין, כדי להאיר צדדים חיוביים באישיותו והנהגותיו.
אבל קרה יום אחד שנפטר יהודי גס רוח, עם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, ולא מצאו פרנסי העיירה שום מילה טובה להגיד אודותיו.
השתהתה החברה קדישא בקבורתו, עד שמישהו בקהל קם: "לי יש מה לומר בשבחו של הנפטר". עלה היהודי אל דוכן המספידים ומירר בבכי: "אנחנו יודעים היטב מי היה הנפטר, ואין כאן מקום להאריך, אבל יחסית לבן המנוול שהוא משאיר אחריו, הנפטר היה ממש צדיק גמור". קברו את ה'צדיק'.
כעבור שנים וגם בנו של המנוח הלך לעולמו, ושוב התכנסו המלווים ולא מצאו מילה טובה על הבן המנוול. עד שעלה יהודי לדוכן המספידים ומירר בבכי: "מורי ורבותיו, אשריו של הנפטר, שרק בזכותו קברנו את אביו".
סודות מחדר ניתוח
חזרה לפוליטיקה: חמישה מנתחים נפגשו בכנס רפואי ושוחחו ביניהם.
אמר האחד: "אני הכי אוהב לנתח רואי-חשבון, כי אצלם כל האיברים ממוספרים ומסודרים".
"אני דווקא מעדיף ספרנים", אמר השני, "בגלל שהאיברים שלהם מקוטלגים לפי האלף-בית".
"חשמלאים הם הנוחים ביותר לניתוח", הוסיף המנתח השלישי, "מכיוון שאצלם כל איבר מסומן בצבע מוגדר מראש".
"יותר טוב לנתח פועלים שמרכיבים מכונות", אמר המנתח הרביעי, "כי הם אף פעם לא מתרגשים אם נשארים כמה איברים מיותרים בחוץ שנזרקים בסוף לפח".
"כולכם טועים!", אמר החמישי. "הכי קל ונוח לנתח פוליטיקאים. אין להם לב, הם חסרי עמוד שדרה, ובכלל, ניתן לבלבל אצלם בין הראש והישבן, ואיש לא ירגיש".