היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, פרקליט צמרת בעברו, לא זקוק למשכורת שמשלם לו משרד המשפטים. הוא מסודר כלכלית גם אם לא יצבור את מלוא זכויות הפנסיה שמבטיחה השלמת הקדנציה.
כסף, אם כך, הוא לא העניין. והכבוד? הוא אוזל עם כל יום מיותר נוסף שוינשטיין מחזיק בתפקידו. תדירות הפרשות המביכות שנרשמות על שמו הולכת ותוכפת, ומולה גוברת התהייה לאן נעלם עמוד השדרה של מי שהיה סנגור פלילי מצליח. הפרשה האחרונה, זו המכונה פרשת השופט המכה, היא לא החמורה ביותר, אבל בוודאי העלובה שבהן.
בפרשה האומללה הזו יש כנראה צדיק אחד - זהו השופט שנחקר השבוע בחשד להתעללות בילדיו. כל השאר לא ממש רשעים, אבל פופוליזם הוא לא תמיד פחות גרוע מרשעות. הראשונה ברשימת הפופוליסטים היא הנשיאה בדימוס דורית ביניש. היא, יחד עם נשיא אחר בדימוס, אהרון ברק, קבעו בסוף האלף הקודם שלהורה אסור להטיל על ילדיו עונש גופני כלשהו. המכה החינוכית הוצאה אל מחוץ לחוק, והפכה חלק ניכר מאוכלוסיית ההורים בישראל לעבריינים גאים. חלק אחר הפכו להיות הורים מסורסים. חלק לא קטן הפכו סתם לצבועים. וכמובן יש אתכם, אלו שמצליחים לגדל ילדים למופת בלי סנקציה גופנית ובלי תחליפים משפילים וגרועים יותר. אבל תודו שאתם יוצאי דופן.
ביניש, שלא רצתה להכניס לכלא את רוב ההורים במדינה, הצהירה כבר אז שהיא סומכת על התביעה שתפעיל את ה'מסננות' הנמצאות ברשותה, ולא תנסה לאכוף את העבירה הפלילית שזה עתה נולדה "בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו". לרשות התביעה עומדים כלים כמו הגנה בשל זוטי דברים או חוסר עניין לציבור, וביניש ציפתה שהיא תשתמש בהם כדי למנוע מצב שבו הרשויות מפרקות בטעות משפחות נורמטיביות ומאמללות ילדים מאושרים. כמובן שהיה אפשר לשאול מדוע אם כן לאסור מלכתחילה את הענישה הגופנית הקלה (הורים שפירקו את ילדיהם במכות הושלכו בישראל לכלא עוד בטרם הפכה ביניש לשופטת). התשובה היא כמובן שיותר משבאו ביניש וברק לשפוט על פי החוק, הם באו להנחיל השקפת עולם.
כצפוי, המסננות שעליהן סמכה ביניש לא תמיד עובדות, ולפעמים משפחה, הורה או סתם שמו הטוב של אדם מתפרקים בגלל השקר ה
החוק הכיר בכך שבחינוך הדתי אפשר להפלות מורים על רקע התנהלותם הדתית, ואף הפקיד על העניין את מועצת החמ"ד. ובניגוד למה שמקובל לחשוב, על פי הפסיקה העניין שיכול המוסד החינוכי לגלות באורחות החיים של מוריו אינו נעצר בשער בית הספר 
אופנתי שהנחילה לנו מערכת המשפט. שופט השלום החשוד בהכאת ילדיו הוא דוגמה מצוינת.
הפרשה החלה לפני יותר מארבע שנים, כשהשופט התגרש מאשתו הראשונה. באופן לא מפתיע ילדיו מצאו את עצמם בתקופה רגישה, שהביאה מחד למתח והתפרצויות בבית, ומאידך למעורבות גדולה יותר של גורמים חיצוניים כמו הצוות החינוכי בבית ספר. שם שמע מי ששמע מאחד הילדים שכדי להפריד במריבה אלימה בין האחים הפעיל השופט כוח, ויתכן שאפילו ענישה גופנית מסוימת. הוא דיווח לרשויות הרווחה ולמשטרה, ואלה מיהרו לבדוק את העניין.
רשויות הרווחה גילו אב נורמטיבי והרבה יותר מכך שהתמודד עם סיטואציה קשה באופן סביר, וקבעו שאין כאן עניין לטיפול משטרתי. במשטרה החליט מישהו לשקול את האופציה בכל זאת, ופנה למשרד היועץ המשפטי לממשלה לקבלת אישור עקרוני לחקור את השופט. במשרד היועץ דווקא הבינו את הסיטואציה, וביקשו מהמשטרה אינדיקציות לאלימות מתמשכת של האב השופט לפני שיפתחו בחקירה שתגדע את הקריירה השיפוטית שלו. כדרכם של תיקים שתקועים אי שם בין משרד המשפטים ובין המשטרה, גם זה הלך ונסחב במשך שנים.
משטרת ישראל של היום היא ארגון שמתקשה אמנם במלחמה בפשיעה, אבל פיתח חושים חדים בכל מה שקשור לתקשורת. מישהו שם זיהה את הפוטנציאל של המקרה הזה להפוך לכותרת. אחרי הכול, מה מושחת יותר מיועץ משפטי לממשלה אשר מונע מהמשטרה לחקור שופט על חשבון ילדיו הרכים? אולי הדבר היחיד המושחת יותר הן משטרה ותקשורת אשר סומכות על שטחיות הדיון הציבורי כדי להפיק רווחים מהירים על חשבונו של שופט, על חשבון משפחתו החדשה, ובמיוחד על חשבונם של ילדיו המתבגרים - אלה שהמאבק נעשה כאילו בשמם, שלא יודעים עכשיו את נפשם.
לאלה מצטרף היועץ וינשטיין, שבמקום לשלוח את המשנה החדש שלו לעניינים מיוחדים, שי ניצן, כדי להסביר בתקשורת שמודבר בטעות של מזכירות, היה עליו להתייצב אל מול המצלמות ולהודיע שהוא לא לוקח חלק בקרקס הצבוע על חשבונה של משפחה. ושאם יש כאן מישהו שהפרקליטות צריכה להתנצל בפניו, הרי מדובר באותו שופט טוב ואב מסור שתיק מיותר נשאר פתוח נגדו במשך שנים.
לחנך את החינוך הדתי
אם לא יצא לכם לקחת חלק בדיון ער על הפרשה הבאה בימים האחרונים, הרי שככל הנראה אתם תשתתפו בדיון שכזה באחד הימים הקרובים.
השבוע התבשרנו שבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב חייב אולפנה לשלם למורה רווקה דתייה פיצוי של 184 אלף שקלים, מלבד פיצויי פיטורין, לאחר שזו פוטרה מכיוון שבחרה להרות מבלי להינשא. אין ספק שהמקרה מעלה שאלות עקרוניות הניצבות במרכז הווייתו של הציבור הדתי-לאומי. בטרם ישתברו על העניין קולמוסים רבים ואולי אפילו כמה מזלגות בארוחות שבת סוערות, הרי כמה עובדות החורגות מרמת הכותרת אך חיוניות לדיון המעמיק.
המורה. אישה דתייה, בוגרת אולפנה בעצמה, שלימדה במשך שנים ארוכות לימודי ארץ ישראל באולפנה. היא הגיעה סמוך לשנתה הארבעים, הישורת האחרונה המותירה לאישה סיכוי ממשי להרות וללדת ילד משלה (חשוב להדגיש כי הדיווחים האופטימיים על הריונות מבחנה מוצלחים בנשים בנות ארבעים ויותר שלא ילדו מעולם, נוטים להשמיט את העובדה כי רובן המכריע הצליחו להרות רק לאחר תרומת ביצית, כך שלפחות מבחינה גנטית לא מדובר בצאצא של האם היולדת). היא בחרה שלא להישאר ערירית ופנתה להרות באמצעות הפריה מלכותית. מחקירתה בבית המשפט עולה כי היא אמנם לא פנתה בעצמה לסמכות רבנית בנושא, אך כאישה דתייה היא הסתמכה על היתר הלכתי שכתבו בנושא הרב יובל שרלו והרב בני לאו. עוד היא הצהירה בבית המשפט, כמו גם באוזניו של ראש האולפנה בטרם פוטרה, שהיא פנתה לצעד יוצא הדופן רק באין ברירה. היא מאמינה בנחיצותו של התא המשפחתי המסורתי, ואף לא התייאשה מלנסות להקים אחד כזה בעתיד. מאז, אגב, היא הרתה באמצעות הפריה פעם נוספת, והיא חובקת עתה, בגיל ארבעים וארבע, שני ילדים.
עובדה נוספת החשובה לענייננו, שאולי יכולה לפגום בתחושת תום הלב בהגשת התביעה: לפני תחילת הפרשה יצאה המורה לחופשה מתמשכת ללא תשלום, ולמעשה לא לימדה באולפנה במשך שלוש שנים. את ההודעה על סיום חופשתה המתמשכת היא מסרה באותה הזדמנות שבה הודיעה גם על ההיריון הלא מקובל. העימות עם האולפנה היה אפוא צפוי, וכך גם התביעה העסיסית שהגיעה בעקבותיו. לאחר שפוטרה, ובעקבות מכתב שנשלח מטעם עורך דינה, הודיעה לה האולפנה שהיא רשאית לקבל שימוע בפני מועצת החמ"ד (הגוף המופקד על החינוך הממלכתי-דתי). בית המשפט פקפק אמנם בכוונת ראשי האולפנה להישמע לתוצאות של שימוע כזה, ואף קבע כי לאחר שפוטרה לא הייתה לה חובה משפטית להתייצב לשימוע. אך מבין המסמכים המשפטיים עולה ההרגשה כי לו היה למורה עניין אמיתי להמשיך וללמד באולפנה, הרי שהיא לא הייתה מזניחה את אפשרות השימוע שהוצעה לה.
ראש האולפנה. למזלו הטוב לא קיבל בית המשפט את עמדת המורה, שביקשה לחייב אותו אישית בפיצוי. אבל אי אפשר להתעלם מאחריותו לכישלון ההליך המשפטי ולסכום הגדול שיצטרך לשלם המוסד שהוא עומד בראשו.
יחסי עובד-מעביד בישראל אינם הפקר. אסור לפטר עובד בלי שימוע אמיתי, או לפחות לפני שימוע שנראה ככזה. התייעצות עם רבנים גדולים בסוגיה כזו היא אמנם צעד הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. ראשית, מועצת החמ"ד היא שמופקדת על קביעת אמות המידה לפיטורי מורים מנימוקים דתיים-מוסריים, ופיטורים שכאלו חייבים לעבור דרכה. לא פחות חשוב להרים טלפון לעורך דין המתמחה ביחסי עבודה הרבה לפני שתביעה גדולה מגיעה בדואר. מומחה כזה היה מסביר בעוד מועד כי גם פיטורים מוצדקים של אישה בהיריון מצריכים אישור של הממונה המתאים במשרד העבודה.
החוק והפסיקה. אלה דווקא מכירים בזכותו של מוסד חינוכי לפטר מורה שלא הולך בדרכו. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אמנם אוסר להפלות אדם מכל טעם שהוא, ובכלל זה מטעמים דתיים. אך הוא מסייג זאת וקובע כי "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". לפיכך החוק הכיר בכך שבחינוך הדתי אפשר להפלות מורים על רקע התנהלותם הדתית, ואף הפקיד על העניין את מועצת החמ"ד. יתרה מזו, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, על פי הפסיקה העניין שיכול המוסד החינוכי לגלות באורחות החיים של מוריו אינו נעצר בשער בית הספר. "הכלל הוא שמעסיק לא יתערב בשום עניין שאין לו קשר ישיר לעבודה ולא יתערב באורח חייו של העובד מחוץ לשעות העבודה", נכתב בפסק דין של בית הארצי לעבודה, "אולם למרות שזה הכלל, הרי שדווקא בענייני חינוך אנו סבורים שניתן (ולפעמים אף רצוי) לסטות מאותו כלל לאור המשקל הכבד שיש לדוגמא אישית שהמחנך נותן, כשלא נדרש לצפות שידרוש נאה מבלי שיקיים נאה".
מועצת החמ"ד. נקודת האור העיקרית בפרשה. חוות הדעת שהוציאה ועדת משנה שלה שדנה בעניין ניסתה בלי טיפת חנפנות להגיע לתובנות אמיתיות. "המורה... ראויה... למלוא הבנתנו והערכתנו האישית להחלטה המשמעותית שקיבלה ולברכת מזל טוב ואיחולי הצלחה. אנו עוסקים בהתאמה לחינוך באולפנה - מוסד תורני ישיבתי לבנות", כתבו שם והדגימו: "נניח שמחנכת באולפנה תבחר ללבוש מכנסיים בשעת עבודתה. זוהי החלטה אישית לגיטימית וישנם רבנים המתירים לבישת מכנסיים לנשים באופנים מסוימים, ואולם שום מוסד ישיבתי או אולפנה לא יכולה לאפשר הופעה כזו. האם זו פגיעה בזכויות? זוהי בדיוק זכותו של החינוך הדתי לתבוע מכל מוריו שמירת תורה ומצוות וקוד לבוש והתנהגות המקובל בחברה הדתית הרחבה, וקל וחומר אצל אנשי חינוך בחינוך התורני.
כרבנים ואנשי חינוך ידוע לנו כי גם הרבנים המתירים לנשים רווקות לבחור באימהות חד הורית מנחים את הפונות אליהם שלא לשמש בזמן הריונן כמורות באולפנה, ולא להפוך את החלטתן האישית למאבק ציבורי הקורא תגר על הנורמות ועל ערכי המשפחה בציבור הדתי...".
השופטת ופסק הדין. כמה קל לקחת פסק דין הגיוני ונכון ולהפוך אותו בסופו לפרודיה על אופנה משפטית שעבר זמנה. נכון כתבה השופטת שהפיטורין לא היו חוקיים. המורה לא עברה שימוע על פי החוק, ולא התקבל אישור של משרד העבודה לפיטורי אישה בהיריון. פיטורים מטעמים דתיים חייבים לקבל את אישור מועצת החמ"ד, ולו זו הייתה מעורבת בעניין מבעוד מועד - הרי שלמורה היה מוצע פתרון מידתי יותר.
נכון גם שיש הבדל מהותי בין מחנכת רווקה שמגיעה ללמד כשכרסה בין שיניה, ובין מורה שאינה מחנכת אשר חוזרת לאולפנה לאחר הלידה. אבל אחרי למעלה ממאה סעיפים של ניתוח משפטי מקצועי מגיעה השופטת לשורה התחתונה, ומציינת כי גם לו הפיטורין היו נעשים כדין - מבחינתה הם לא היו חוקיים. השופטת קיבלה את עמדת ארגון 'קולך' שהצטרף כידיד בית המשפט לתביעה ודרש לכפות על מערכת החינוך הדתי לשלב מורות רווקות בהיריון. השופטת פסקה שלדעתה יש לעשות כך בשם "הזכות לאימהות והורות, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו" - שם הקוד המקובל לכפייה באמצעים משפטיים בשל השקפת העולם.
המאמר מתוך העיתון "בשבע".