1 

העוזרת ניגשה לראש הממשלה, שכבר עמד על הדוכן. היא הגישה לו כמה ניירות ועליהם הנאום המודפס שלו. נתניהו לקח את הדפים בידו, הרים אותם למעלה והראה אותם לקהל, ואז קימט אותם בהפגנתיות ואמר בקול רם: "לא צריך!". 

האולם מחא כפיים. ביבי, הערב, רוצה לדבר מהלב. אני כבר לא יודע מה זה לב אצל פוליטיקאים, בתום עונת הבחירות הזו. אולי פשוט יש להם שני לבבות ("בכל לבבך") או יותר ובכל פעם הם מדברים מלב אחר. בכל מקרה, ביום ראשון בערב, באולם הגדול בבנייני האומה, נתניהו העיף הצִדה את הדפים, ואמר בחום: "אני רוצה לברך את השרים ואת חברי הכנסת ואת הרבנים ואת התלמידים והתלמידות ואת הבוגרים והבוגרות ואת יקירנו, הרב דרוקמן, בהגיעך לשמונים, לגבורות! (מחיאות כפיים נלהבות בקהל) אנחנו כולנו מברכים אותך בברכת עלה והצלח. תראה, גיל שמונים במשפחתי זה לא משהו מיוחד, עוד היד נטויה והדרך ארוכה... אני רוצה למלל את גבורותיך, ולציין כמה הישגים: את ההישג הראשון שלך אנחנו רואים כאן באולם, וגם מחוץ לאולם: הבוגרים שלך! (מחיאות כפיים נלהבות עוד יותר). אני הייתי לאחרונה בטקס סיום קורס טיס והייתה שם טייסת דתייה, מאולפנא של בני עקיבא, זה משהו מופלא! (רק חלק מהקהל מוחא כפיים). הייתי בקורס חובלים וראיתי בוגרי שייטת דתיים. אני לא בטוח מה הם עושים עם הכיפה במים, אבל בכל מקום שאני הולך, בצה"ל, בכלכלה, בעסקים, במדע, בטכנולוגיה, בציבוריות שלנו, בממשלה, בכנסת, בכל מקום. גם בלשכה שלי, גם בבית שלי, במשפחה, אני מוקף בכיפות סרוגות... זו כיפת הברזל. ואנחנו נהנים מהעבודה שאתה הובלת ואתה מוביל במשך שנים רבות, אנשים שמהווים היום שדרת עשייה ומנהיגות בכל מדינת ישראל. אין תחום שאין שם את בוגרי המוסדות של בני עקיבא".

נתניהו פשוט עמד ונאם ושיבח בחום את הציונות הדתית, השותפה הטבעית שלו, כאילו כלום. הקהל הריע, כאילו כלום. ואצלי בראש ניקרה כל הנאום שאלה: מה היה כתוב בדפים האלה שנזרקו? מה הטקסטים שביבי ויתר עליהם? אולי שהרב אלי בן דהן, שישב חגיגי בקהל, מחכה להתמנות לשר, הוא בעצם מדיר נשים שרוצה לבטל את הוועדה לקידום מעמד האישה? אולי שאורית סטרוק, הח"כית החדשה שגם היא ישבה שם נרגשת, היא פנאטית מסוכנת מחברון? אולי הייתה שם איזו תזכורת לרצח רבין וקביעה לאיזו מפלגה מצביע יגאל עמיר? 

נתניהו עזב את האולם, הצלילים האחרונים של "לבנימין אמר" נמוגו, ואז נפתלי בנט עלה לבמה ואמר בחיוך: "הרב דרוקמן, איזה יופי, אנחנו רואים הערב את כוחו של הרב לאחד קרובים ורחוקים, ברוך השם...". 

2

מוזר, אבל באותו רגע בבנייני האומה השבוע, במקום לכעוס על נתניהו, כעסתי בעיקר על עצמי. למה לי לקחת ללב. למה במשך החודשים האחרונים לקחתי כל כך ברצינות כל אמירה של פוליטיקאי, וניתחתי פה בהתרגשות התבטאויות ודפי מסרים, ספינים וקמפיינים. כאילו, מה בכלל המשמעות של דיבורי הבחירות האלה, אם בסוף, השבוע, כשהם מציגים יחד ממשלה, מתברר שהכול היה סתם? 

הנה הם עוד מעט יצטלמו ביחד: ציפי ("ביבי הוא אסון") לצד ביבי. ביבי ("סרבנים לא יישבו בממשלתי") לצד בנט. לפיד ("לא אחרים חרדים") בסביבה סטרילית מחרדים. וכן הלאה. מאיזה חומר עשויים הפוליטיקאים, שהם מסוגלים כל כך מהר לשכוח את כל זה? כי לי ממש קשה לשכוח. התכונה המופלאה הזו, שעד היום חשבתי שיש אותה רק לילדים בגיל הגן, שרגע אחד הולכים מכות ורגע אחר כך משחקים ביחד בהרמוניה - מתגלה ביתר שאת במערכת הבחירות הזאת. אז למה בכלל התייחסתי ברצינות לכל זה, אם הם עצמם לא התייחסו ברצינות, אם כל המטרה הייתה לגרוף עוד קול, ולהמשיך הלאה לקלפי, ולתפקיד בממשלה הבאה?

ובכלל, יכול להיות שהציבור בישראל אחראי בימים אלה יותר ממנהיגיו? הרי תמיד המון העם הוא זה שנחשב מתלהם וחסר רסן, אבל הפעם, פתאום, הפוליטיקאים התנהגו כטוקבקיסטים פרועים שממש שיסו את הציבורים זה בזה.

3

לפני עשרות שנים הייתה בתוך הציונות הדתית סיעה שנקראה 'למפנה', שנחשבה לפלג השמאלי של המפלגה וזוהתה בעיקר עם חברי הקיבוץ הדתי. מול המחלוקות שהיו אז בין חברי 'למפנה' לבין אנשי המזרחי (בימים שבהם משה קלוגהפט עוד לא נולד), אמר הרב משה צבי נריה, אבי דור הכיפות הסרוגות שלא רצה לראות אותן מתקוטטות: "יבורך הטשטוש המאחד!". כלומר: אם כל אחד יחדד את עמדתו ויצחצח וילטש ויבהיר בדיוק בדיוק מה הוא חושב, הוא לא ימצא שפה משותפת עם השני. אבל אם כל אחד יטשטש קצת - לא ישקר חלילה, אלא יטשטש! - או אז תימצא האחדות. אי אפשר לחשוד ברב נריה שלא היה אידיאולוג נחרץ. הוא רק ידע, בתבונה, שיש רגעים שבהם כדי ללכת יחד לא צריך להגיד בפרצוף הכול. אפילו לא צריך לחשוב הכול. כל אחד צריך ויכול להישאר בעמדתו, ובכל זאת אפשר לחיות תחת מסגרת משותפת.

הטיפ הזה עבד נפלא במפד"ל הנוכחית, הלוא היא הבית היהודי. בנט הצליח לאחד לטובת ערכים משותפים בין הקפוצ'ינו שאיילת שקד שותה כל בוקר בצפון תל אביב לבין תפילת השחרית במערת המכפלה שמתפללת אורית סטרוק בקברי האבות. ומילא חילונים ודתיים - מעולם לא נראתה אחדות כזו בתוך המגזר, בין לייטים לחרד"לניקים. אז קדימה, בואו נמשיך. נדמה לי שהסיסמה הישנה הזו של הרב נריה יפה מאוד ליחסי הציונות הדתית והחרדים, המתוחים והכאובים כל כך בימים אלה, נוכח הניסיונות של כל מחנה לחדד עמדות, להקצין, לעקוץ. 

רגע, ואולי כמו לפני הבחירות, אלה שוב רק פוליטיקאים? שוב ניסיונות של עיתונאים ופרובוקטורים לגרוף כותרות, בלי לייצג בכלל את הציבור שלהם? אולי שוב שולטים בסדר היום כותבי פשקווילים מטעם עצמם? לא יודע. אבל יבורך הטשטוש המאחד, דווקא בתקופה שבה יש רבים כל כך שהסיסמה שלהם היא "תחודד הבהירות המפלגת!". 

4

אני לא כותב את כל זה כתיאוריה, אלא מניסיון אישי קצת לא נעים. אני מודה שגם אני נקלעתי לוויכוחים מרים בימים האחרונים, עם חברים שחושבים אחרת, וראיתי איך תוך שנייה, חצי שנייה, הכול מתלהט. איך אנשים שבאופן כללי אני מחבב בכל ימות השנה (ומקווה שגם הם מחבבים אותי), הופכים בגלל ויכוח נקודתי לאויבים מרים, אם כל אחד מחליט להוציא את כל מה שיש לו בבטן. הרי חברות ושותפות - ואפילו זוגיות - אפשר להרוס ברגע אם אומרים הכול ומציפים הכול, דווקא בשעת מריבה. 

מה שקורה בימים אלה מזכיר לי סיפור כואב שאני מכיר אישית, על משפחה שאחד מבניה רצה להתחתן עם בחורה בניגוד גמור לדעת הוריו. לדעתם, היא פשוט לא התאימה לבנם והוא עושה טעות מרה שעוד ישלם עליה ביוקר. הם לא נתנו שום צ'אנס לזוגיות הזו, וכל כך כעסו, שהודיעו שלא יגיעו לחתונה. עד כדי כך. קרובי משפחה מיהרו לערב בסיפור רב גדול, אחד מחשובי המחנכים. הרב פגש את ההורים ואמר להם באופן נוקב: "יכול להיות שאתם צודקים. אולי השידוך הזה לא יעלה יפה. אבל יש דבר שהוא בטוח יותר חמור וקשה, כבר עכשיו. לא אולי, אלא בטוח: אתם לא באים לחתונה של הבן שלכם! אין יותר גרוע מהמצב הנוכחי שבו אתם נמצאים. וזה לא פחות חמור מכל קושי בזוגיות שאולי יהיה להם בעתיד, ואולי לא". 

הנמשל ברור: מה שקורה כעת בין הציונות הדתית לחרדים הוא לא המבוא, הוא כבר העונש. הטקסטים שעפים פה מצד לצד הם כבר שיאו של המשבר, עוד לפני שינויים בסטטוס קוו, עוד לפני החלטה על מתווה הגיוס. פצעים של שנים נפתחים, עלבונות של דורות עולים לשידור בבוטות, אנשים מדברים כמו שלא דיברו מעולם. כל כך חבל. הקואליציה היהודית האמיתית היא לא בכנסת. 

5

קוראת אכפתית של הטור הזה שיגרה אליי השבוע את הדברים הבאים: "המצב בין המגזרים ובין תתי-המגזרים בתוך הקשת הרחבה של היהדות הדתית כואב גם לי מאוד, כמו לכולם. הרי הרב קוק והרב זוננפלד היו כל כך שונים זה מזה, אבל הצליחו לצאת יחד למסע המושבות, נכון? כנראה גם בתחום הזה, אנחנו צריכים ללמוד מגדולי ישראל. בימים האחרונים נתקלתי בסעיף בקיצור שולחן ערוך שגרם לי ממש להצטמרר ולהיבהל, בפרט אחרי קריאה בתקשורת הדתית ובתקשורת החרדית. אני שולחת לך את הטקסט כי נדמה לי שהוא חיוני לכולנו, הדברים מופיעים בסימן י"ב, סעיף ב': 'יקבל עליו קודם כל תפילה, מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו. כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אז גם למעלה אין התאחדות. אבל התאחדות בגופיהן שלמטה, גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה, ועל ידי זה גם תפילותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפילותיהן כלולות יחד, היא רצויה לפניו יתברך שמו'".