הצטרפות התנועה הרפורמית לחברות הכנסת – ממר"צ ומהעבודה- לתפילה פרובוקטיבית בכותל הגדילו את התועלת (כן, התועלת) שעם ישראל יכול להפיק מהאירוע המתוקשר הזה.
אף שאינני בטוח שנשות הכותל מאושרות מהח"כיות שגנבו להן את ההצגה. אולם, הצבור "שלנו" דווקא צריך להיות מרוצה מהצטרפות אותן חברות הכנסת מהשמאל הישראלי- שגם הרפורמים רועים בשדותיו- אל ההפגנה. וניתן לראות כמה סיבות טובות לשביעות הרצון הזאת.
א. עצם העובדה שהנשים הללו מתפללות לריבונו של עולם, ורואות חשיבות בתפילה הזאת, מוכיחה שלא אבדה תקוותנו להיות עם דתי בארצנו. (אגב, זה נוסח שהיו שהציעו לשנות אותו בהמנון הלאומי במקום עם חופשי). שהרי, הנה נציגות של מפלגות שמוגדרות כבלתי דתיות- אם לא למטה מזה- רואות בכותל מקום לתפילה שהן שותפות לה. ובכך הן מבשרות בשורה דתית גדולה. גם אם זו הפגנה, היא אינה נעשית מול הרבנות הראשית ואינה נושאת עמה שלטי מחאה. משמע, יש בה גרעין של נשמות יהודיות. וזה שינוי חשוב.
ב. חידוש נוסף יש במעברן של נשים אלו את הקו הירוק. למעשה, הן מדגישות בכך את תמיכתן באי חלוקת ירושלים. ויותר מכך, את מעמד הכותל שהן מסכימות שהוא שייך לעם היהודי. נדמה שללא הרצון לנגח את הציבור הדתי, היינו מפסידים את ההזדהות של הח"כיות היהודיות עם המתפללים הרבים בכותל.
ג. הנאה מיוחדת ניתן לשאוב מהעובדה של הפרת החלטה של בית המשפט העליון, דווקא על ידי מייצגות מפלגות השמאל. בין קדושת בית המשפט לקדושת הכותל, הן בחרו בעליון האמתי. גם זו מציאות לא צפויה אם נתבונן על השקפתן הפוליטית, על דרכן של המפלגות שהן שייכות אליהן, ועל דיבורים רמים- אומנם בנסיבות אחרות- על כוחו של החוק, על כיבוד בתי המשפט ועל כך שבלי ציות לחוק כנורמה מחייבת, המדינה שלנו עלולה להתפרק.
והנה, שומרות החותם, במו ידיהן ובעיקר רגליהן, הבהירו שהחוק הוא רק קרדום לשימושן. ירצו- יצייתו, לא ירצו, יצפצפו. ומומלץ לכל מי שעומד בפני בית המשפט להצביע על התקדים הזה של מי שאמורות להגן על החוק ועל מוסדות המדינה.
ד. בדיעבד, למדנו בגללן על בעיה קשה שקיימת בין שלושת רשויות המדינה. מחוקקת, שופטת ומבצעת. בנוהג השגור, החלטת בית משפט מחייבת את יתר הרשויות. ובעיקר הרשות המבצעת אמורה להתאמץ לקיים את החלטות בית המשפט.
והנה, החלטת בית המשפט העליון על זכות היהודים לעלות להר הבית- ועוד לא אמרנו להתפלל- מושמת לצחוק מדי פעם על ידי המשטרה שטוענת שצפויה הפרת סדר של הערבים, ומכאן שהיא פטורה מחובתה לאפשר את ביצוע החלטת בית המשפט. והנה, בסיפור של תפילת הח"כיות היה חשש כבד להפרת סדר.
אלא שכאן המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה. מה גם שבמקרה הזה, דווקא הפרובוקציה מנוגדת להחלטת בית המשפט, ואף על פי כן זכתה להגנת המשטרה. משמע שהמשטרה לא תוכל עוד לרחוץ בניקיון כפיה, והיא חייבת להגן על חופש היהודים בהר הבית, גם אם הערבים מאיימים להתפרע.
ה. וכמובן, כל מה שקרה מבהיר באופן חד משמעי שלא מדובר בתפילת חנה, תפילה יהודית מעומק הלב, אלא פרובוקציה כפשוטה. השימוש הזה בתפילה, כנשק, מעמידה את הח"כיות באור שאינו מחמיא. ואולי אפילו נלעג. הבחינה תהיה, כמובן, בהתמדתן בתפילה ליד הכותל לפחות פעם בחודש. ויש לקוות שבסופו של דבר גם באמת תתפללנה שם.
ו. ואם אכן תורחב רחבת הכותל, יהיה רווח נוסף לעם היהודי. ואם אומנם יבואו עוד יהודים לשפוך שם שיח נפשם עם ריבונו של העולם, ויגדילו את תנועת היהודים בעיר העתיקה ובירושלים בכלל, הרי שניתן לשמוע כבר את פעמי המשיח.
משמע, שגם אם יש פה כוונה לא טהורה של המפגינים, המעשה הביא עמו רוב טובה.