לאחר כל פיגוע בעולם המערבי שמבצעיו אסלאמיסטים או ערבים, תמיד התעוררה אצלנו התקווה ש"עכשיו הם כבר יבינו את מצבה של ישראל". התקווה הזאת תמיד נכזבת, וגם הזוועה בריצת המרתון בבוסטון לא צפויה לחולל מהפכה בדעת הקהל האמריקנית בכלל ואצל הממשל הנוכחי בפרט.
מחקרים כבר הראו שאירוע דרמטי אחד אינו הופך לאירוע מכונן, ורק סדרה של אירועים דומים בכוחה לשנות מגמה בדעת הקהל או בחלק משמעותי מתוכה. אפשר ללמוד גם מהניסיון שלנו, שהיה רווי בפיגועים קשים יותר שהגיעו בתדירות גדולה הרבה יותר. נוכח הקיטוב בציבור הישראלי, התבצע ניסיון די מוצלח להדחיק את הלקח מהפיגועים. מי שביקש להמשיך ב"תהליך השלום" הסביר שהמפגעים לא רוצים סתם לרצוח יהודים, אלא מטרתם העיקרית היא להרוס את תהליך השלום, ולכן אסור לשחק לידיהם ולספק להם את מבוקשם. הושמעה טענה שאסור לשנות מדיניות בלחץ הפיגועים כי הדבר מעיד על חולשה, ושישראל חייבת לחיות עם הכאב ועם קרבנות השלום כשם שהיא חיה היטב עם תאונות הדרכים התובעות מחיר דמים כבד יותר (נימוק מעין זה הושמע כבר בארה"ב, במיוחד לאחר אסון התפוצצות מפעל הדשנים בטקסס).
לפוליטיקאים הישראלים, ולבעלי בריתם בתקשורת שטיפחו אשליות שווא בקשר לאוסלו ולפרטנר הפלשתיני, היה אינטרס מובהק להדחיק את משמעות הפיגועים או לגלגל את האשמה לכיוון צדדי (האם הייתה אתראה נקודתית או חמה שזרועות הביטחון לא התייחסו אליה כנדרש? האם היישוב שהותקף היה מוקף גדר?). הרצון להתחמק מאחריות למחדל המדיני-ביטחוני ומהצורך להודות שהיריב הפוליטי צדק באבחנותיו, גברו על הנכונות להסתכל נכוחה על העובדות.
דינמיקה דומה פועלת בארצות הברית. ממשל אובמה מכר לציבור בהצלחה יתרה את האשליה שעם הריגתו של אוסאמה בן-לאדן חלפה הסכנה, וארצות הברית יכולה כעת להסיג את כוחותיה ולשקם את כלכלתה. הממשל הוציא מהלקסיקון את המונחים 'מלחמה בטרור' ו'טרור אסלאמי'. כך לדוגמה הטבח בפורט הוד שבטקסס, שבוצע על ידי קצין אסלאמיסטי, הפך ל'תאונת עבודה', והדאגה הגדולה של מפקד הבסיס הייתה שמא ישבש הפיגוע את המגמה הברוכה לגוון את כוח האדם בצבא האמריקני.
הפיגוע בבוסטון הפך לבן ערובה של הוויכוח הניטש סביב רפורמה במדיניות ההגירה לארצות הברית, והניסיון להסדיר את מעמדם של השב"חים ובסופו של דבר להעניק להם אזרחות. מתנגדי המהלך טוענים שהפיגוע מלמד כי הצפת ארצות הברית במהגרים שאינם מזדהים עם הערכים האמריקניים מזמינה פיגועים נוספים. תומכי ההקלות טוענים שהמפגעים בבוסטון דווקא הגיעו לארצות הברית בתהליך חוקי, והדבר אינו אמור להשפיע על הוויכוח.
כל גורם מפרשן את הפיגוע על פי השקפת עולמו. כך למשל, כתב העת 'נשיונל אינטרסט' מתיימר לייצג גישה יותר ריאליסטית ופחות מוסרנית במדיניות חוץ. כתב העת הזה מתנגד למשל למאמצים לתבוע ממשטרו של פוטין יותר שקיפות וכיבוד של זכויות דמוקרטיות. מבחינתו, תביעות כאלו לא יועילו ורק פוגמות בשיתוף הפעולה בין ארה"ב לרוסיה. עורך 'נשיונל אינטרסט', יעקב היילברונר, טוען שנוכח מוצאם הצ'צ'ני של המפגעים והעובדה שאחד מהם שהה בפדרציה הרוסית, שיתוף פעולה בין זרועות המודיעין של שתי המדינות היה מסוגל למנוע את הפיגוע. מנגד יש הטוענים שהזדהות המפגעים עם מאבקם של בני עמם שימשה מאיץ לפיגוע, ולכן היה מקום דווקא להגביר את התביעות כלפי פוטין. בקיצור, במקום לשנות עמדות, בינתיים הפיגוע רק חיזק את השכנוע הפנימי של כל צד בוויכוח.
קרי בעקבות נתניהו
למרות שיותר חששנו ממזכיר ההגנה החדש צ'אק הייגל מאשר ממזכיר המדינה הטרי ג'ון קרי, ייתכן שהאחרון, הלהוט יותר לנעול את הקריירה הפוליטית שלו בהישג היסטורי, יגרום לנו יותר בעיות. סגן שר הביטחון דני דנון צדק כאשר מחה בחריפות על הגזירה השווה שערך קרי בין הבריונים האסלאמיסטים של ארגון IHH שתקפו את חיילי השייטת בנשק קר (ועל פי העדויות בוועדת טירקל גם בנשק חם) לבין קרבנות הפיגוע האחרון בבוסטון. ההשוואה בהחלט מקוממת. אולם מצד שני, בפרפרזה על אמרתו הידועה של המחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שו, ברגע שמסכימים על העיקרון - מה שנותר הוא רק התמקחות על המחיר. הרי ישראל אימצה בעצמה את דרך השקר והחנופה כאשר התנצלה בפני אנקרה בנושא המשט. בכך אותתה ישראל שהיא מוכנה לסלף את העובדות על מנת להשיג את התכלית של נרמול היחסים עם אנקרה. אז מה הוא סילוף נוסף בין ידידים, העיקר השגת היעד.
ממשל אובמה אמון מתחילת דרכו על השיטה של טשטוש האמת. זה החל כבר בנאום אובמה בקהיר, שם התפאר ביחסים הדיפלומטיים הארוכים בין ארה"ב לעולם המוסלמי. אובמה פשוט העלים את העובדה שהיחסים הללו החלו כאשר ארצות הברית שיגרה ספינות מול לוב להילחם בפיראטים המוסלמים ששבו אזרחים אמריקנים (האירופים סברו אז וגם כיום שעדיף לטפל במפגע דרך תשלומי פרוטקשן). אבל גם ישראל הלכה בדרך הטשטוש והשכחה. לדוגמה, אירועי יום השואה תמיד הצניעו את חלקם של הערבים בשואה על מנת שלא לחסום את הדרך לשלום. גם לא הפריע לנו שהפרטנרים לתהליך השלום מכחישים את השואה ומשבחים את פועלו של היטלר.
ממשלת נתניהו התעקשה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולמרות הספקנות מבית - התביעה הזאת חלחלה בהדרגה אל השיח הדיפלומטי ולנאומו של אובמה בירושלים. נתניהו הבין שבסופו של דבר ויתור על האמת גם מהווה ויתור על השלום. חבל שבנוגע לטורקים הלקח הזה נשכח.
אתר ארכיאולוגי כבוש
'התנועה' בראשות ציפי לבני נכשלה בבחירות לכנסת ונכנסה לממשלה כשותפה זוטרה. אך אם מישהו סבר שתהיה לכך השפעה ממתנת על השר עמיר פרץ בכל הקשור לאיבתו למפעל ההתיישבות ביש"ע, מסתבר שטעה. בזמן הקצר שהוא נמצא במשרד להגנת הסביבה הספיק פרץ לרשום לזכותו הישג בטרפוד הפרויקט להקים שחזור של קבר הורדוס באתר ההרודיון, שזוהה סופית כמקום קברו. התגלית של פרופסור אהוד נצר ז"ל הייתה מספיק מרעישה כדי לתפוס את תמונת השער ב'נשיונל גיאוגרפיק' לפני כשנה, ומאז מספר המבקרים באתר רק הולך וגדל. בחול המועד סוכות נרשם שיא של מבקרים. כמו מתפללי גוש עציון, הפוקדים בהמוניהם את ההרודיון בליל תשעה באב לשמוע שם את מגילת איכה, גם המבקרים בסוכות נאלצו בגלל הצפיפות להחנות את רכבם בתחתית ההר ולעשות את דרכם ברגל. ההיגיון מכתיב פיתוח מואץ של האתר, אבל לפרץ יש היגיון משלו.
מי שפעל נמרצות לקידום האתר היה שאול גולדשטיין, תחילה בכהונתו הקודמת כיו"ר המועצה האזורית עציון ולאחר מכן בתפקידו הנוכחי כמנכ"ל רשות שמורת הטבע והגנים הלאומיים שמונה בידי קודמו של פרץ, השר גלעד ארדן. שחזור הקבר היה אמור לבסס עוד יותר את מקומו של ההרודיון כנכס צאן ברזל במפה התיירותית, במרחק שבע דקות נסיעה בלבד מירושלים. אך ארדן הלך ובמקומו הגיע פרץ שמיהר להפגין שקם מלך חדש. עמיר פרץ הרי לא ירשה למפעל היסטורי ותיירותי לבסס את האחיזה היהודית מעבר לקו הירוק. לכן הוא מיהר לכנס ועדה. הפן המקצועי הוצג על ידי ארכיאולוגים שהתנגדו למפעל שחזור בגודל כזה, שלטעמם מהווה התערבות יותר מדי בוטה באתר, למרות שלא חסרים תקדימים לכך בעולם. אבל המרצע יצא מהשק כאשר פרופסור דוד אוחנה נימק את התנגדותו לפרויקט השחזור בעובדה שמדובר בשטח כבוש, ובשטח כבוש לא משקיעים. עיתון 'הארץ' בירך במאמר מערכת על ההחלטה ועל המסר שבצדה: אסור לתת לארכיאולוגיה לשרת את הימין.
אם פרץ ינצל את משרדו כדי לפגוע בהתיישבות ביהודה ושומרון, חובה על שרי הממשלה האחרים להנהיג במשרדיהם אפליה מתקנת.