משגיח כשרות אידיאולוגי

המסמך של קמיניץ הוא דוגמה מובהקת לתהליך שעובר עלינו בשנים האחרונות, מאז פרש השופט אהרון ברק מכס נשיא בית המשפט העליון. ככל שבג"ץ הולך ומרסן את עצמו, מגביל את עצמו להכרעות משפטיות ונמנע מלהיכנס לסוגיות ערכיות שנויות במחלוקת, כך הולך מוסד היועץ המשפטי לממשלה ותופס את מקומו. היועץ המשפטי לממשלה הולך ומנכס לו סמכויות שהחוק לא העניק לו מעולם, ומנסה להיות הפוסק האחרון בנושאים שהדיון הציבורי בהם התנהל לו עד כה בדפי העיתונים או מעל גלי האתר.

התשובה של קמיניץ לרב אליהו נשלחה לאחר שהאחרון פנה אל משרד היועץ וביקש לתהות על הודעה לתקשורת שיצאה ממשרד המשפטים ובישרה על מוסד חדש בישראל: שימוע למועמדים לתפקיד ציבורי שלא נושאים חן בעיני היועץ המשפטי. ההודעה הבטיחה כי לרב אליהו ייערך שימוע אם יגיש את מועמדותו, למרות שסמכות כזו מעולם לא ניתנה ליועץ המשפטי. שימוע לרב אליהו נעשה בעבר, כאשר במשרד היועץ שקלו אם להעמיד אותו לדין על הסתה לגזענות, לאחר שקרא שלא להשכיר דירות לערבים בצפת. בעקבות אותו שימוע, ולאחר הבהרות שמסר אז הרב אליהו, נסגר ההליך הפלילי, ולפחות על פי החוק תם בכך תפקידו של היועץ המשפטי בפרשה. דעתו על הרב אליהו ועל דעותיו לא הייתה אמורה לעניין אף אחד מאיתנו. אלא שמהמכתב של קמיניץ מתברר כי לא זו בלבד שהיועץ יכול לעשות בכל עת שימוש מחודש בתיקים פליליים שכבר נסגרו, אלא שחוץ מתפקידו כראש התביעה הכללית הוא משמש גם כמבקר תקשורת, כהיסטוריון וכמשגיח כשרות אידיאולוגי. קמיניץ הודיע במכתב לרב אליהו שמביטויים שלו שנאספו מקטעי ארכיון שונים עולה אידיאולוגיה שפוסלת ציבורים שלמים בישראל, ולכן ייתכן שבחירתו לתפקיד הרב הראשי "עלולה לכאורה להימצא כבלתי ראויה ולעורר קשיים משפטיים שונים".

האוסף הארכיוני שצירף קמיניץ למכתב הוא מדהים. ראשית, הוא כולל ציטוטים רבים של הרב אליהו מלפני 11 שנים. נדגיש כי בחלוף פרק זמן שכזה אמור היועץ המשפטי לממשלה להניח לרב אליהו גם אם התגלה לפתע כי באותה תקופה הוא שדד פיצוציות. הציבור יכול כמובן לזכור לאדם את פשעי העבר, ולהחליט האם מי שלקח שוחד לפני עשרים ושלוש שנים יכול לעמוד היום בראש מפלגה. הציבור גם יכול להחליט האם ביטוי מסוים אינו ראוי בעיניו, והאם ביטוי שכזה פוסל אדם לכהן במשרה ציבורית. בכל המדינות המתוקנות הציבור יכול להחליט על כך, אבל לא רשויות החוק. הן לא יכולות לשפוט על עבירה שחלה עליה התיישנות, והן לא יכולות לפסול אנשים על התבטאויות שהם לא נמצאו ראויים לעמוד בגללן לדין פלילי. 

זאת ועוד, קטעי הארכיון שנאספו במשרד המשפטים אינם עוסקים רק בסוגיית איסור השכרת הדירות בצפת לערבים - הפרשה אשר בשלה נחשד הרב אליהו בהסתה לגזענות. הציטוטים המרשיעים, שעל פי המכתב פוסלים את מועמדותו של הרב אליהו, כוללים גם התנגדות שלו לנישואי תערובת, קביעה ערכית כי זוגיות חד-מינית היא דבר שאינו מוסרי, וגם - אוי לאוזניים שכך שומעות - התבטאות שלו לאחר ההתנתקות שקראה להסתער על החילוניות ולפתוח במסע של החזרה בתשובה (ציטוט שלוקט מתוך אתר אינטרנטי, ושהרב אליהו מתכחש אליו). 

המכתב של קמיניץ מדאיג עוד יותר על רקע הרפורמה המתוכננת בשירות המדינה. על פי ההצעה שהונחה לפני כשבועיים על שולחן הממשלה, נציבות שירות המדינה תעריך מדי תקופה את כל המכהנים בדרגי הניהול בשירות המדינה, תיתן להם אופק לקידום או תסמן להם את הדרך החוצה. אם אלה הם הקריטריונים של קמיניץ להתבטאויות בעייתיות שיכולות למנוע מאדם תפקיד ציבורי, הרי שכל מי שמתכנן בעתיד קריירה ממשלתית צריך לבדוק היטב את הסטטוסים שפרסם בפייסבוק, כמו גם את דברי התורה שפרסם לפני שנים בעלון בית הכנסת. אם הוא העליב במקרה ערבים או חילונים, או כל מגזר אחר שהחוק שלא נכתב מעולם אוסר לדבר בו סרה, ייתכן שחבל לו על התקוות ועל המאמצים. הוא לא יוכל להיות רב ראשי, גם לא מנהל מחלקה בפקיד שומה. 

בפני השופט צבי וייצמן מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הופיע אדם ותבע את גרושתו לשעבר. לטענתו, טרם נישואיהם היא לא גילתה לו שהיא סובלת ממחלת נפש קשה. מיד לאחר הנישואין הוא הבחין אצלה בהתנהגות מוזרה, כמו למשל קימה בשעות הקטנות של הלילה כדי לספור את הכסף בארנק והתפרצויות זעם. לאחר לידת בנם המשותף המצב החמיר. בסמוך לכך, כאשר הוא גילה שאשתו חולה בסכיזופרניה, הוא פתח בהליכי גירושין. האישה הכחישה בבית המשפט כי היא חולה במחלה הקשה, וטענה שהיא סבלה מדיכאון לאחר לידה שממנו הצליחה להתאושש. 

השופט וייצמן לא התקשה להכריע במחלוקת העובדתית, לאחר שהתגלה כי מזה כעשרים שנה האישה מקבלת קצבה מהביטוח הלאומי, לאחר שנקבעו לה חמישים אחוזי נכות בשל מחלת הסכיזופרניה. השופט התקשה דווקא בהכרעה הערכית. "האם, על דרך הדוגמה, זה אשר הסתיר מבחירת לבו כי הוא נוחר נחרות עזות בשנתו העלולות להפריע את שנתה שלה, עָוַל עד כדי חיובו בפיצוי בת זוגו על כך שלילותיה לילות לבנים?", שאל השופט. "ומה באשר להסתרתו את העובדה כי הוא נוהג לעשן, או לשתות משקאות אלכוהוליים? או זה אשר אינו מגלה באוזני משנהו את דבר היותו לוקה במחלת עור נסתרת בגופו? או זה המציג עצמו כצעיר בשנים מכפי גילו? או המסתיר כי בעבר הורשע בפלילים? כיצד והיכן נשרטט את קו הגבול בין הימנעות מגילוי או התייהרות והפרזה המהווים חלק ממעשה חיזור לגיטימי, לבין הסתרה המהווה עוולה נזיקית? האם כל פגם מוסרי של אי גילוי והסתרה יתגלגל לכדי עוולה נזיקית המזכה בפיצוי כספי?"

תקדימים מבתי המשפט בישראל היו לפני השופט וייצמן, אך לא ניסוח של כלל בהיר. הוא פנה אפוא למשפט העברי, שם מצא מקורות אצל פוסקים ראשונים ואחרונים, אך ניסוח בהיר להבחנה בין הסתרה המחייבת פיצוי ובין הסתרה שלפחות משפטית היא עניין נסלח, הוא מצא אצל בעל ה'קהילות יעקב', הרב ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל. הרב קנייבסקי טוען כי לא ניתן לכפות גט ולחייב בפיצויים בן זוג אשר הסתיר פגם גופני, כמו גם פגם ביוחסין (אב גוי למשל), אם הפגם הוא כזה שהאדם הסביר לא יבקש להתגרש מבן הזוג אם יגלה זאת לאחר הנישואין. ואילו הסתרת פגם כזה שאדם סביר מבקש לפרק נישואין בגללו, היא הסתרה שבעטיה אפשר לתבוע פיצוי. השופט וייצמן סובר כי סכיזופרניה היא בעיה קשה דיה כדי שהחלטה של אדם להתגרש בגללה תיראה כהחלטה סבירה. לכן קבע כי האישה שהסתירה את מחלתה מהבעל תיאלץ לפצות אותו על השנים הקשות שעבר ועל כישלון הנישואין. אלא שהשופט קבע פיצוי נמוך של חמישה עשר אלף שקלים. סיבות רבות היו לו לשופט וייצמן, אחת מהן הייתה שהגבר הסתיר מרעייתו כי טרם נישואיהם הוא התמודד עם גידול ממאיר בגרונו.

כה נכתב בחוק העונשין: "המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו - מאסר שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו - מאסר חמש שנים". מדיניות פרקליטות המדינה, שעוצבה על פי הנחיית פרקליט המדינה לפני יותר מעשר שנים, קובעת כי במקרה של הורה שמשאיר ילד שלא מלאו לו שש שנים ברכב ללא השגחה ראויה (ואחיו הגדול בן השבע לאו דווקא ייחשב להשגחה ראויה), או בכל מקרה שבו הורה שכח ילד ברכב - יש להעמיד את ההורים לדין, כדי לנסות וליצור הרתעה בנושא. 

באותה הנחיה נקבע גם כלל, שלולא הוא היינו לסדום. "חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד-פעמית ורגעית של הורים אשר הסתיימו במות ילדיהם", נכתב בהנחיה, "בהם לא יהיה בדרך כלל עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם". הפרקליטות, בתבונה, ברגישות ובצדק, מניחה להורים גם במקרה שהילד שנשכח נפגע קשה. זו לא רק מחווה הומאנית כלפי אלו שפקד אותם אסון נורא. מערכת החוק מניחה להורים הללו, וצריכה להניח להם, לא רק למענם אלא גם למענה. מערכת החוק מעמידה לדין אנשים כדי להעניש וכדי להרתיע. ואיזו עלובה תהיה המערכת שתעלה בדעתה כי הליך פלילי שלה הוא שיעשה צדק עם הורה שאיבד את תינוקו, או שתעריך כי כמה חודשי מאסר הם שירתיעו את הציבור הצופה באב שעומד אומלל ונדהם על קבר בתו הקטנה. מדינת ישראל אינה שופטת את ההורים שבהיסח דעת של רגע איבדו את מי שלמען שלומם ובריאותם היו מוסרים את חייהם. אל תשפטו אותם גם אתם. בבניין ירושלים ננוחם.