שנים רבות חלפו מאז קבע בנימין נתניהו את התנאי הפשוט והברור: ייתנו – יקבלו! הוא דיבר בצדק על הדדיות ועל חוסר התוחלת של ויתורים חד-צדדיים של ישראל לאויביה.
שנים רבות חלפו, ובתוכן התקופה האחרונה של התרועעות מוגזמת ומזיקה עם שמעון פרס וציפי לבני. התוצאה: האמירה הוותיקה וההגיונית נעלמה, ובמקומה הופיעו במקומותינו דוגמאות רבות מדי למדיניות מסוג אחר: ייתנו? – יקבלו!
כך בעסקה המפוקפקת לשחרורו של גלעד שליט תמורת מאות רוצחים, מעשה שהרגיל את האויב לקבל בלי (כמעט) לתת, והוכיח לו שהתוקפנות וההתעקשות – משתלמות.
כך בעסקה המפוקפקת הנוכחית, שבה ישראל משלמת אתנן של עשרות רוצחים שפוטים – ומבזה את מערכת המשפט שלה – תמורת הסכמתו של האויב "המתון" לבוא למתן ומתן כדי לקבל מידינו את לב ארצנו.
כך בעסקה המפוקפקת הנוכחית, שבה ישראל משלמת אתנן של עשרות רוצחים שפוטים – ומבזה את מערכת המשפט שלה – אבל נתקלת בסירוב אמריקאי עיקש למחווה אמריקאית: שחרור של יונתן פולארד, שהוא כמובן לא רצח, בהבדל מאנשיו של "המתון" מרמאללה.
כך במדיניות המחוות כלפי האויב "המתון" שבה תמיד משלימה ישראל עם סחטנותו – בגיבוי אמריקאי ואירופי – כאילו שהיא ה
כך במדיניות הגזענית של הקפאת הבנייה היהודית בלב הארץ תמורת הסיכוי שהפריץ מרמאללה יואיל ברוב טובו לבוא לחדר הדיונים כדי לקבל את לב הארץ. נתניהו שכח את אמירתו : יתנו – יקבלו!
צד החזק במאבק. האמת היא שדווקא האויב "המתון" ו"החלש" לא זז מעמדתו, בעוד ישראל "החזקה" ו"הימנית" נעה בהתמדה לקראתו, במסגרת הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום".
כך במדיניות הגזענית של הקפאת הבנייה היהודית בלב הארץ תמורת הסיכוי שהפריץ מרמאללה יואיל ברוב טובו לבוא לחדר הדיונים כדי לקבל את לב הארץ. נתניהו שכח את אמירתו : יתנו – יקבלו!, ולא קבע שאם ישראל נמנעת מקביעת עובדות בשטח, כלל זה יחול גם על הצד השני. המעט שחייב היה להידרש תמורת ההקפאה היה הקפאת בנייתה של העיר הערבית רוואבי.
וכך שוב, בימים אלה, כאשר מכבסת המלים מדברת על "ריסון" במקום הקפאה, ושוב כאשר הריסון חל על אזרחי ישראל בלבד.
כך בדקלום החוזר של "בלי תנאים מוקדמים" כאשר התנאי העיקרי מוכתב מראש: מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, בלב ארץ ישראל המערבית. "תהליך השלום" מזמן כבר לא נועד להוביל לשלום אלא רק להיפוכו המוחלט – מדינה פלשתינאית. אם זה איננו תנאי מוקדם, תנאי מוקדם מהו?! נתניהו מייחס חשיבות רבה מאד לפצצה האיראנית, אבל במו ידיו מקדם את המדינה הפלשתינאית, פצצת זמן, המהווה איום קיומי הרבה יותר על עתידה של מדינת ישראל. "תהליך השלום" אינו אלא שטחים תמורת טרור.
כך בדיבורים על משאל עם לאישור המרשם להתאבדות לאומית, תחת הכותרת השקרית "הסכם שלום". משאל עם בנושא כה גורלי – להיות או לחדול – מחייב רוב מיוחס וגדול ולא רוב מקרי שייוצר על-ידי כסף אירופי לתעמולת זוועה של ארגונים אוטו-אנטישמיים בישראל. רוב מיוחס איננו גזעני. הוא דרוש בהצבעות על עניינים הרבה פחות גורליים. דוגמא: הדחת נשיא שסרח – קצב או פרס – מחייבת רוב של 90 חברי כנסת, שהם 75%! ההיגיון וההגינות מחייבים רוב מיוחס ומובהק במשאל עם על סוגיה קיומית כל כך.