אנו חבים תודה למיטש גינזבורג, הפרשן הצבאי של ה'טיימס אוף איזראל'. בניגוד לעמיתיו הרבים בתקשורת, הוא לא הסתפק בציטוט דברי ההרגעה של שר הביטחון רב אלוף (מיל') משה יעלון על כך שמהלומה צבאית אמריקנית נגד סוריה תגיע, כמו כל הדברים, אחרי החגים. גינזבורג, שעקב אחר נאומו של יעלון בכנס על לוחמה בטרור שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה, הבחין בכך שסוריה אינה הלוז בנאום אלא דווקא התובנות של יעלון לגבי האזור, החורגות מן הקו המקובל בצמרת המדינית.
יעלון טוען כי כשם שהמעצמות האירופיות טעו כאשר ניסו בימי מלחמת העולם הראשונה ליישם במזרח התיכון את מודל מדינת הלאום, שלא תאם את המציאות המקומית, כך טועה המערב היום בתקוותו לייסד משטרים דמוקרטיים באזור שבו ניתנת העדפה למוות על פני החיים. הגישה הזאת - לטענת שר הביטחון - מקורה בבורות, בנאיביות, במשאלות לב ולא פחות חשוב - בהתנשאות. הוא הביע את השתאותו על כך שנוכח האנדרלמוסיה בעולם הערבי יש עדיין אנשים שדוחפים במרץ את רעיון המדינה פלשתינית. כאשר מדינת הלאום הערבית מתמוטטת לנגד עינינו, הם שואפים להקים מדינת לאום נוספת, בעוד הקשר בין תושבי ג'נין לחברון נותר מעורפל ממש כמו המכנה המשותף בין ערביי יש"ע לתושבי עזה.
הפעם מי שהעלה את דברי האפיקורסות לא היה נפתלי בנט או ישראל כץ אלא שר הביטחון. אם נבין את יעלון כפשוטו, דבריו אינם מתיישבים עם נאום בר-אילן של נתניהו. התנגדותו של יעלון למדינה פלשתינית לא הייתה יכולה להיות מנוסחת בצורה ברורה יותר. זוהי התפתחות חשובה במאבק נגד האסון של מדינה פלשתינית.
בעבר נתלו הרבה תקוות ביעלון, אבל כאשר שר הביטחון העניק לנתניהו גיבוי בנושא תקציב הביטחון ובנושא שחרור המחבלים, התחיל לכרסם הספק שמא הוא גיבש אסטרטגיה הבנויה על צייתנות למנהיג, בתקווה שיוכתר כיורש מוסכם בעידן שלאחר נתניהו. למעשה, מי ששואף להגיע לפסגה חייב לקחת סיכון ולהציג עמדה שמבדלת אותו מהמנהיג, בייחוד כאשר עמדה זו תואמת את האני מאמין שלו.
בעיני מי שחוששים ממדיניותו של נתניהו, יעלון הוא מועמד אלטרנטיבי שכבר יכול להיחשב לראש ממשלה פוטנציאלי (בניגוד לישראל כץ או נפתלי בנט, שחייבים להתבשל עוד קדנציה ולשרת באחד משלושת המשרדים הבכירים). כאשר קמה בימי תוכנית ההתנתקות התארגנות בתוך הליכוד נגד מדיניותו של אריאל שרון, היא סבלה מהעובדה שמי שנחשב למנהיגה - עוזי לנדאו - היה אמנם פוליטיקאי בעל יושרה וכישורים רבים, אך במעמד של שר זוטר. שרים בעלי משקל רב יותר כמו בנימין נתניהו ישבו על הגדר עד שהיה מאוחר מדי. אם יעלון יתמיד בעמדתו השוללת את חזון המדינה הפלשתינית - האקדח הפוליטי שאפשר להציב מול נתניהו אינו אקדח ריק.
בין שני מנהיגים
לאחר ניצחונו הראשון והסוחף של אובמה בבחירות לנשיאות, התחרו פרשנינו בהשוואות לא מחמיאות בין נשיא ארצות הברית הנוצץ לראש ממשלתנו הפגום. לאחר נאום קהיר יוסי שריד סיפר לנו שהוא מסוגל להאזין לאובמה שעות. בינתיים זרמו מים רבים בנילוס ובמצרים, וכיום שני הצדדים שם מתחרים בשנאתם לאובמה.
מי שקיווה להשתמש בנשיא ארה"ב וחתן פרס נובל לשלום ככלי ניגוח נגד נתניהו וכמהדורה עדכנית של החבר קלינטון, התאכזב קשות. כשם שערפאת חיסל את האמון בפרטנר הפלשתיני, כך אפשר לומר שאובמה חיסל את תקוות השמאל שבזכות האמון באמריקנים ובנשיאם הם יצליחו למכור לציבור הישראלי סחורה פגומה. וכך הפכה ההערצה לאובמה לבוז כלפיו, ובערב ראש השנה חזר נחום ברנע אל ההשוואה בין נתניהו לאובמה. אבל אם בעבר הותקף נתניהו על שאינו מתקרב לדרגתו של אובמה, הפעם עקץ ברנע את נתניהו על כך שסגנון מנהיגותו דומה לזה של אובמה, ומי שמעדיף להנהיג מאחור למעשה אינו מנהיג אלא "מנחה" גרידא.
עם כל הצער שבדבר, אני נאלץ להסכים חלקית עם ברנע. חיצונית, שני המנהיגים נראים כמי שמנסים לתמרן טקטית בין אילוצים בינלאומיים לבין האני מאמין האישי שלהם ובסיס התמיכה הפוליטי שלהם. כמו בסיפור על זהבה ושלושת הדובים הם תרים אחר נוסחת האמצע שתאפשר להם לצאת ידי כל הדעות. לכן שניהם נראים כמי שמנהלים קרב טקטי ומתפללים שהסביבה החיצונית לא תאלץ אותם לקבל הכרעות קשות.
אבל בכל זאת קיים הבדל ברור בין אובמה לנתניהו. כמי שמכהן כנשיא מעצמה, אובמה נהנה מיכולת עדיפה ליישם את האידיאולוגיה שלו. אלא שכל הנחות היסוד של מדיניות אובמה התנפצו בזו אחר זו. הוא האמין שיוכל לבנות על אסלאם פוליטי מתון וכך להיאבק ביתר יעילות מול אל-קאעידה. עדיף שמוסלמים ירסנו מוסלמים, הוא סבר, כשם שאצלנו גרסו כי עדיף שערפאת יכסח את החמאס. לכן הוא השקיע רבות בראש ממשלת טורקיה ארדואן, ואפילו ניסה לקרב אליו את האחים המוסלמים במצרים. אבל הדמוקרטיה האסלאמית הייתה מקסם שווא, ומהר מאוד חשפה את פניה האוטוריטריים. אובמה האמין שהנמכת הפרופיל האמריקני תיטיב עם מעמדה של ארצות הברית באזור, אך היום מעמדה בשפל. באזור שלנו אין כבוד לחלש, גם אם הוא מפטיר דברי כיבושין בשבח האסלאם.
אובמה סבר שארצות הברית תוכל להשיל מעליה את העומס אם תפעל בתוך מסגרות בינלאומיות כמו האו"ם. לצערו גילה שבשעת מבחן האו"ם הוא באמת שמום, אבל שמום שגם מניף כרטיס אדום נגד פעילות צבאית אמריקנית וטוען בנוסח באן קי מון שהיא תהיה בלתי חוקית בעליל, גם כשמטרתה להעניש פושע מלחמה.
אובמה חשב שבאמצעות הידברות עם יריבים הוא יקרב את הגאולה ויבנה קואליציה בינלאומית רחבה. הוא ויתר לפוטין בסוגיית הקמת מערכת נגד טילים על אדמת פולין וצ'כיה וביקש ממנו אתחול מחדש של היחסים. היום היחסים בין רוסיה לארה"ב גרועים משהיו בימי בוש, ואילו פולין וצ'כיה נשארו מחוץ לעסק כאשר אובמה חיפש שותפים למבצע בסוריה.
אבל לאובמה קשה להודות בכישלונו ובכך לאכזב את בוחריו בשמאל ולחזק את יריביו מימין. לכן הוא מתמהמה וטוחן מים, בתקווה שהצעה כמו זו של רוסיה לגבי פיקוח על הנשק הכימי בסוריה תחסוך ממנו את הצורך להכריע.
ערב יום הדין אני רוצה להאמין שראש ממשלתנו לא חצה את הקווים, ופיתוליו הטקטיים נועדו להרוויח זמן עד שתמלוגי הגז יחזקו את ישראל כלכלית ועד שממשל אובמה יחלוף. הבעיה של נתניהו היא שהתנהלות אי-ההכרעה של אובמה בנושא הסורי תאלץ אותו להגיע להכרעה בסוגיה האיראנית.