חג הסוכות הוא ביטוי של אמונה ושל שמחה. אמונה הקובעת שאם ליהודים יש חזון, נחישות ויכולת להסתכל כלפי מעלה - אפילו דירת ארעי שדופנותיה נעות ברוח יכולה להעניק ביטחון קיומי מובהק.
לאורך המסע חלפנו על פני אימפריות ענקיות שקרסו, על פני צוררים שביקשו לקיים בנו פתרון סופי וכשלו ועל פני ניסיונות לנתק אותנו מיהדותנו, ולמרות הכל אנחנו כאן לנצח.
במהלך החג טיילנו במרחבי ארץ ישראל היפה והמוריקה. בצומת גולני כבר אין עומסי תנועה בלתי נסבלים; ברמת הגולן ראיתי מרחבים ובהם כרמי גפנים ומטעי אפרסקים ודובדבנים; ביישוב קשת מצויה פנינת חן בדמות בית ספר שדה "קשת יהונתן", על שמו של יונתן וודק הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים בהגנה על הרמה. בעיר צפת טיילנו בסמטאות ולמדנו את עמידתה של העיר במלחמת השחרור מול שכנים ערבים שברגע המבחן היו פורעים אכזריים. בתווך, הכנרת בצבעי טורקיז מחברת את השמיים והארץ.
התמלאתי גאווה עצומה על המפעל האדיר של בניין הארץ. בסבך חיי השיגרה איננו מצליחים לראות את פלא העולם השמיני של שיבת ציון ושל בניין הארץ.
* * *
אויבינו המרצחים ניסו, כמו תמיד, להשבית את שמחת החג. שניים מהם רצחו בדם קר את חיילי צה"ל תומר חזן וגל (גבריאל) קובי, זכרם לברכה.
לאירועים בדיר יאמון ובחברון יש מכנה משותף אחד מובהק - הם בוצעו על ידי כאלה המכונים בני אדם, אך לחיים אין בעיניהם כל ערך. הללו סובלים מעיוות אישיותי ושבטי אכזר, ששלובים בו מוצא מדברי, תיאולוגיה מעוותת ושנאה חסרת פשר ומצפון.
אותם מרצחים אינם בודדים, אלא שליחים של תרבות קטלנית, של דתיות ג'יהאדיסטית ובעיקר של קנאה על הישגי היהודים, שהפכו אדמה שוממה וחומה לגן עדן. אלו מחבלים שפלים, הרוצים לנעול את שערי התקווה של ארץ ישראל ואת החיבור שלנו למורשת ישני חברון.
לצערי, יש בתוכנו קבוצה קטנה אבל משפיעה של סופרים, עיתונאים וכאלה המכונים אינטלקטואלים, שכבר שנים רבות מוליכים שולל מדינה שלמה. משום מה, גם ההנהגה לא מצליחה להשתחרר מאחיזתם. בפסיכולוגיה יש הקוראים לכך תסמונת שטוקהולם או "הזיית אוסלו". אנשי רוח ישראלים, הפועלים כשומרי יערות האויבים והיודעים לספר על אהבה לשכנים ועל חושך ליהודים.
הפיגועים האחרונים חייבים לחזק בנו את כושר העמידה ואת ההבנה שכל הדיבורים על משא ומתן מדיני אינם אלא הבלי סרק ובזבוז משווע של אנרגיה לאומית.
יש רק דרך אחת להנציח את זכרם של אלו שנרצחו בשבוע האחרון ובמהלך השנים הארוכות של החזרה למולדת: לבנות בכל מקום בארץ ישראל, להקים יישובים, לבנות בתים ומוסדות ציבור, לסלול כבישים, בלי הפסקה, יום ולילה.
הבנייה - זוהי השפה היחידה שאויבינו מבינים. שפה שהיא משפיעה יותר מכל עונש שיוטל על מחבל כזה או אחר. המאבק על ארץ ישראל טרם הסתיים; מי שיבנה מהר ויותר - הוא שינצח.
לאורך המסע חלפנו על פני אימפריות ענקיות שקרסו, על פני צוררים שביקשו לקיים בנו פתרון סופי וכשלו ועל פני ניסיונות לנתק אותנו מיהדותנו, ולמרות הכל אנחנו כאן לנצח.
במהלך החג טיילנו במרחבי ארץ ישראל היפה והמוריקה. בצומת גולני כבר אין עומסי תנועה בלתי נסבלים; ברמת הגולן ראיתי מרחבים ובהם כרמי גפנים ומטעי אפרסקים ודובדבנים; ביישוב קשת מצויה פנינת חן בדמות בית ספר שדה "קשת יהונתן", על שמו של יונתן וודק הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים בהגנה על הרמה. בעיר צפת טיילנו בסמטאות ולמדנו את עמידתה של העיר במלחמת השחרור מול שכנים ערבים שברגע המבחן היו פורעים אכזריים. בתווך, הכנרת בצבעי טורקיז מחברת את השמיים והארץ.
התמלאתי גאווה עצומה על המפעל האדיר של בניין הארץ. בסבך חיי השיגרה איננו מצליחים לראות את פלא העולם השמיני של שיבת ציון ושל בניין הארץ.
* * *
אויבינו המרצחים ניסו, כמו תמיד, להשבית את שמחת החג. שניים מהם רצחו בדם קר את חיילי צה"ל תומר חזן וגל (גבריאל) קובי, זכרם לברכה.
לאירועים בדיר יאמון ובחברון יש מכנה משותף אחד מובהק - הם בוצעו על ידי כאלה המכונים בני אדם, אך לחיים אין בעיניהם כל ערך. הללו סובלים מעיוות אישיותי ושבטי אכזר, ששלובים בו מוצא מדברי, תיאולוגיה מעוותת ושנאה חסרת פשר ומצפון.
אותם מרצחים אינם בודדים, אלא שליחים של תרבות קטלנית, של דתיות ג'יהאדיסטית ובעיקר של קנאה על הישגי היהודים, שהפכו אדמה שוממה וחומה לגן עדן. אלו מחבלים שפלים, הרוצים לנעול את שערי התקווה של ארץ ישראל ואת החיבור שלנו למורשת ישני חברון.
לצערי, יש בתוכנו קבוצה קטנה אבל משפיעה של סופרים, עיתונאים וכאלה המכונים אינטלקטואלים, שכבר שנים רבות מוליכים שולל מדינה שלמה. משום מה, גם ההנהגה לא מצליחה להשתחרר מאחיזתם. בפסיכולוגיה יש הקוראים לכך תסמונת שטוקהולם או "הזיית אוסלו". אנשי רוח ישראלים, הפועלים כשומרי יערות האויבים והיודעים לספר על אהבה לשכנים ועל חושך ליהודים.
הפיגועים האחרונים חייבים לחזק בנו את כושר העמידה ואת ההבנה שכל הדיבורים על משא ומתן מדיני אינם אלא הבלי סרק ובזבוז משווע של אנרגיה לאומית.
יש רק דרך אחת להנציח את זכרם של אלו שנרצחו בשבוע האחרון ובמהלך השנים הארוכות של החזרה למולדת: לבנות בכל מקום בארץ ישראל, להקים יישובים, לבנות בתים ומוסדות ציבור, לסלול כבישים, בלי הפסקה, יום ולילה.
הבנייה - זוהי השפה היחידה שאויבינו מבינים. שפה שהיא משפיעה יותר מכל עונש שיוטל על מחבל כזה או אחר. המאבק על ארץ ישראל טרם הסתיים; מי שיבנה מהר ויותר - הוא שינצח.