1.
יום שלישי, שלוש בצהריים, הבית ברחוב הקבלן בירושלים. בעוד כמה דקות יתרחש כאן אייטם. שניים מבניו של הרב עובדיה יוסף יביעו באוזני בנימין ושרה נתניהו התנגדות לחוק הגיוס החדש. "אבא נפגע ממך," הם יטיחו בו, והתקרית תעלה מיד לכותרות הראשיות.
אבל מה שנאמר שם בחדר בדקות שלפני כן ולא שודר בשום מקום, היה מעניין וחשוב לא פחות: אחד הבנים של הרב, ששירת בצה"ל 13 שנה כרב צבאי, יחד עם חתנו של הרב ששירת כלוחם במסגרת ישיבת הסדר, החלו לדבר עם ראש הממשלה על הצבא. הבן והחתן ניהלו עם נתניהו שיחה ערה על שירותם, כשהבת עדינה, מחוללת מהפכת האקדמיה החרדית, מתערבת מדי פעם בשיחה. הם דיברו על נוהל זיהוי חללים בצה"ל (שהרב עובדיה היה מעורב בניסוח שלו) וגם על מבצע אנטבה, ומשם התגלגלה השיחה אל חוק הגיוס הנוכחי, ואל הביקורת עליו.
זה יכול לקרות רק ברחוב הקבלן 45: ראש ממשלת ישראל ורעייתו יושבים מול שורת רבנים בלבוש חרדי, ומעלים חוויות מהצבא. בעל הבית המנוח לא אמר תפילה לשלום המדינה, אבל אמר את התפילה לשלומם של חיילי צה"ל. הוא ראה ביום העצמאות מועד חשוב, אבל לא מקודש. הציונות שלו הייתה רכה וטבעית ופשוטה, לא אידיאולוגית. כשבני הזוג נתניהו יצאו, התיישבו על הכיסאות הריקים שהם השאירו חשובי האדמו"רים וראשי הישיבות, כשבמקביל, בטלפון במטבח הבית תואם ביקור התנחומים של אלי יצפאן, ולמטה, כך סיפרו, מירב מיכאלי מחפשת חנייה.
בלי לשים לב, כל אחד התרפק השבוע בעצם על הרב עובדיה הפרטי שלו, כל אחד הספיד את מה שרצה, והתעלם מכל השאר. התמהיל הזה שהיה גם קיצוני וגם מתון, גם חרדי וגם ציוני, גם אהוב וגם שנוא, גם ישראלי וגם הלכתי, הוא מה שאבד השבוע.
2.
האם הסיקור התקשורתי היה מוגזם? ובכן, סיקור תקשורתי הוא תמיד מוגזם. בין אם מדובר ביום הולדת לשמעון פרס, בשובו של גלעד שליט או בפרידה של יהודה ונינט. כשעולים לשידור מתגלגל, לגל פתוח, קשה לרדת. והפעם, היקף ההלוויה בהחלט הצדיק את ההיסטריה התקשורתית. זה היה האירוע הציבורי הגדול בתולדות המדינה, והוא התארגן תוך ארבע שעות בלבד ללא כל הכנה מוקדמת, וזו אכן סיבה לשידורים חיים וממושכים.
השאלה היא מה נאמר בכל אותן שעות שידור. אחרי כל המלל על הפקקים ואחרי כל השבחים והקילוסים על הרב מפי הציבור שהגיע, האירוע הזה הציף והעלה כמה שאלות עומק:
ראשית, למה הם באו? מה גרם למאות האלפים האלה להגיע מהר למסע הצדעה ופרידה עצום כזה? לטעמי, זו הייתה גם הפגנת מחאה וגם הצהרת אהבה. מחאה נגד התרבות החילונית ("הנה, גם התורה היא תרבות והיא פופולארית"!), ואהבה כלפי אדם שלמד ולימד תורה כל חייו ("הוא מסר את החיים שלו כדי להחזיר לנו את האוצרות שלנו, אז באנו לתת לו כבוד אחרון").
שנית, באחת בלילה, כשהסתכלתי מהגג של בית העלמין סנהדריה על ההמונים מסביב, נזכרתי מתי התבוננתי כך מלמעלה על שני אירועי ענק, דומים אבל שונים: הפגנת המחאה החברתית הגדולה לפני שנתיים בהנהגת דפני ליף, וההפגנה הגדולה נגד תכנית ההתנתקות בכיכר רבין בתל אביב, ממש לפני שיצאה לפועל, לפני שמונה שנים. המחאה החברתית הייתה "הפגנה לבנה", ההפגנה הימנית הייתה "הפגנה כתומה", והשבוע, ביום שני, זו הייתה "הפגנה שחורה". מה בעצם הקשר בין הציבורים האלה? האם בישראל מסר חברתי, מסר ימני ומסר דתי הם מסרים סותרים, או שהם יכולים גם להיות חופפים?
והשאלה השלישית היא מה באמת צוואתו של הרב עובדיה יוסף. נכון, הוא כתב לפני כמה שנים צוואה ואף צולם בווידאו כשהוא מקריא אותה, אבל עם כל הכבוד לחלוקת הרכוש בין ילדיו ולהרכבה העתידי של מועצת חכמי התורה, השאלות האלה הופכות משניות אחרי פטירתו. המגנט ממילא איננו, וכל המפעלים סביבו מאבדים הרבה מערכם. צוואתו האמיתית, למעשה, נכתבה כבר בגיל תשע: ללמוד וללמד תורה. זהו למעשה הטקסט הראשון שכתב הרב. מדובר בהערות שלו בשוליו של ספר מוסר ושמו "ראשית חכמה". הספר הזה נמצא עד היום בספרייתו הענקית, ובצדי הדפים בספר יש הערות בכתב ידו העגול. זה אינו ספר ילדים. מפליא לחשוב שהרב הבין אותו ואף העיר עליו הערות בגיל תשע, ומפליא עוד יותר לגלות כיצד "שילם" בעבורה.
בעמוד הפתיחה של הספר כתב לעצמו הילד עובדיה כך: "בהיותי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול שלמה עבו שליט"א ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם פרקי גמרא בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה בכדי ללמוד בו, ואנוכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי".
העילוי הצעיר התבגר וברבות השנים צמח סביבו מנגנון ענק, בחלקו מושחת. אבל צוואתו האמיתית ודאי לא נוגעת לשיבוצם האישי העתידי של דרעי, ישי ואטיאס. המסר המרכזי לא השתנה, מגיל תשע ועד גיל 93.
3.
בשבוע שבו מדברים כל כך הרבה על היורדים החדשים מהארץ, פרשת השבוע מדברת על העולה החדש הראשון. "לך לך", נאמר לאברהם אבינו, "מארצך וממולדתך ומבית אביך". אברהם אבינו שומע את הציווי ללכת לארץ ישראל, ויוצא לדרך. כשהוא מגיע, הוא הולך לאורכה ולרוחבה, ושומע את המילים המפורסמות "קום התהלך בארץ". השבוע מופיע לראשונה בתורה הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל, לטוב ולרע. ואגב, כבר השבוע מתואר גם כיצד אברהם יורד למצרים בגלל הרעב הכבד.
אבל פרשת השבוע היא לא רק ציונית. מנהיגים ציוניים בכל הדורות נהנו להזכיר את אברהם שהולך לארץ ישראל, אך המסר של אברהם אבינו הוא גם אוניברסלי. לפני 200 שנה, בגרמניה, כתב הרב שמשון רפאל הירש שיש לקרוא את הפרשה לא רק כציווי ללכת ארצה, אלא גם כציווי לחשוב תמיד מחוץ לקופסה, לאתגר את עצמך: "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט? המחאה החריפה ביותר כלפי רוח התקופה, כלפי ערכי התאווה והכוח ששלטו בעולם, הייתה האמירה הזו לאברהם: 'לך לך'. לך עם האמת הפנימית שלך מול האנושות כולה".