תחרות הוגנת? קודם כול עיתונות הוגנת

כל עוד שוק התקשורת בישראל לא משתדל להיות מגוון, הוגן ומאוזן – אין מקום להטיל מגבלות על העיתון 'ישראל היום' שמאזן מעט את היחס התקשורתי העוין כלפי נתניהו

עמנואל שילה , כ"ה באדר ב תשע"ד

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

1

יש הרבה סיבות לראות בחיוב את עלייתו של העיתון 'ישראל היום' על מפת העיתונות המודפסת בישראל לפני קרוב לשבע שנים, ואת המקום המרכזי שהוא תופס בה כיום.

'ישראל היום' הוא העיתון הכי ימני מבין העיתונים היומיים הגדולים. זה לא שהוא בעל קו ימני ברור - יש בו כותבים מכל גוני הקשת האידיאולוגית. הפובליציסט הבכיר שלו, דן מרגלית, הוא בעל דעות מדיניות הממוקמות בשמאל הציוני. בתמונה הכוללת, העיתון הנפוץ ביותר כיום במדינה שומר על איזון בין שמאל לימין, אולי נוטה מעט ימינה. בכך משקף 'ישראל היום' את התפלגות הדעות בקרב קוראי העיתונים הכתובים עברית בישראל.

אלה אותם בוחרים שהצבעתם נותנת בדרך כלל עדיפות קטנה לליכוד ולגוש הימין על פני המתחרים מגוש השמאל. די בכך כדי למקם את 'ישראל היום' הרבה יותר ימינה מהעיתונים היומיים הגדולים שבהם הוא מתחרה, 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ', שהם בעלי קו שמאלני ברור המנוגד לדעותיהם של רוב הישראלים. 'ישראל היום' הוא העיתון הנקרא ביותר בישראל - אמנם בהפרש קטן לעומת מתחרהו המר 'ידיעות אחרונות' – ובכך הוא תורם תרומה חשובה לגיוון ואיזון אידיאולוגי של שוק התקשורת המודפסת, שבעבר סבל מנטייה הרבה יותר חזקה שמאלה.

חשובה לא פחות תרומתו של 'ישראל היום' לשבירת מונופול העריצות של 'ידיעות אחרונות'. עיתונו של נוני מוזס, שכונה בעבר 'העיתון של המדינה', שלט ללא עוררין במשך שנים ארוכות מדי על שוק התקשורת המודפסת. הכוח העצום שריכז בידיו שימש אותו כדי לרמוס את העיתונים המתחרים, וגם כדי לרומם ולהשפיל כאוות נפשו אישים, גופים, מפלגות וקבוצות במערכות המדינה והחברה הישראלית. מאז ש'ישראל היום' כבש את השוק, 'ידיעות אחרונות' נעשה פחות מפחיד ודורסני והתלות בו נחלשה באופן דרמטי.

אפשר להוסיף לכף הזכות את האפשרות שנותן 'ישראל היום' גם למי שאין ידם משגת להצטרף ללא תשלום לציבור קוראי העיתונים.

2

מצד שני, יש לא מעט אמת בטענה ש'ישראל היום' מפעיל תחרות לא הוגנת מול מתחריו. היכולת להפיץ עיתון יומי במאות אלפי עותקים ובחינם מתבססת ככל הנראה על כיסיו העמוקים מאוד של בעלי העיתון, איש העסקים היהודי-אמריקני שלדון אדלסון. אדלסון נחשב ליהודי העשיר בעולם, והונו העכשווי מוערך בקרוב לארבעים מיליארד דולר. הוא נכנס לשוק העיתונות הישראלי לא למטרות רווח, ואין לו בעיה להחזיק על חשבונו לאורך שנים עיתון שמופץ חינם במאות אלפי עותקים, גם אם ההכנסות שלו לא מכסות את ההוצאות. המניע של אדלסון הוא אידיאולוגי-פוליטי. לפי התנהלותו המערכתית, נראה כי ייעודו המרכזי של 'ישראל היום' הוא לתמוך בראש הממשלה בנימין נתניהו. אף אחד לא היה רוצה מולו מתחרה כזה, אשר מחלק בחינם את מה שהוא מוכר בכסף.

חשוב להבהיר: הבעיה איננה בעצם העובדה ש'ישראל היום' הוא חינמון. כלי תקשורת המבוססים כלכלית על פרסומות ואינם גובים תשלום מהצרכן הם תופעה נפוצה בארץ ובעולם - קודם כול בשוק התקשורת האלקטרונית, אבל גם בתחום התקשורת המודפסת. אין ספק שחברות הכבלים והלוויין היו יכולות למכור יותר מנויים אלמלא האופציה הקיימת להסתפק בצפייה חינם בערוץ 2 וערוץ 10, המבוססים כלכלית על פרסומות. מצבה של העיתונות המודפסת היה טוב לאין ערוך בטרם באו לעולם אתרי אינטרנט שאפשר לקרוא בהם חדשות בלי לשלם.

עיתוני חינם אחרים שמופצים בישראל - 'בשבע' הוא הוותיק שבהם – אינם מהווים איום דומה לזה של 'ישראל היום' על מתחריהם. גם אנחנו ב'בשבע' היינו שמחים לתת לכם עוד הרבה עמודי מערכת או להפיץ יותר ממאה אלף העותקים הקיימים כדי לספק את כל הביקושים, אבל לנו אין בעל בית מיליארדר וההוצאות שלנו לא יכולות לעלות על ההכנסות. הצורך לאזן בין הוצאות להכנסות מטיל מגבלות על כמות העותקים ועל מספר עמודי התוכן, וכך נשאר למתחרים יתרון משמעותי להתגדר בו ולמשוך את הקורא שמוכן לשלם כדי לקבל יותר.

עיתונות החינם הדתית פורחת בבתי הכנסת, אבל גם בשוק הזה ההוצאות מוגבלות ועלונים מפסידים נסגרים. רק ב'ישראל היום' יש אפשרות להדפיס עוד עותקים ולהוסיף עמודי מערכת בעלויות שהן מעל ומעבר למה שהכנסות העיתון מכסות, כי בעל הבית העשיר והנדיב יהיה שם בעת הצורך כדי לכסות על הפערים. אם יש לכם עסק שהשקעתם בו כסף ושנות עמל כדי להביאו ליציבות ולרווחיות, לא הייתם רוצים לראות מולכם מתחרה שיכול להרשות לעצמו למכור לאורך זמן במחירי הפסד ולהביא אתכם לפשיטת רגל.

3

מלבד הדאגה לתחרות הוגנת, גם במישור האידיאולוגי והמדיני יש מה לדאוג. זה נחמד שהעיתון הנפוץ במדינה תומך בנתניהו כשהוא מתמרן ומשתדל להחזיק מעמד מול לחצי הממשל האמריקני. אבל גם כאשר נתניהו שחרר מחבלים או הקפיא את הבנייה ביישובי יו"ש, 'ישראל היום' לא נקט כלפיו קו ביקורתי.

אם יחליט נתניהו לחתום על הקמת מדינה פלשתינית, יש חשש כבד שהעיתון הנפוץ במדינה יהיה שם כדי לעזור לו להעביר את ההחלטה בדעת הקהל ולנצח במשאל העם על התוכנית. לא רק יריביו של נתניהו משמאל זוכים ליחס ביקורתי ב'ישראל היום'. גם המתחרים מימין, נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי, לא מלקקים שם דבש. לא בכדי הצטרפה איילת שקד לחותמים על הצעת החוק, למרות שמרבית מצביעי הבית היהודי מעדיפים מן הסתם את 'ישראל היום' על פני מתחריו.

גם אילו היה מדובר במוצר אחר, ייתכן שהיה מקום לפיקוח על שוק שלתוכו נכנס מתחרה שמוכר לאורך זמן במחירי הפסד. כשמדובר בעיתונות - שיש לה תפקיד חשוב בתחום הדיון הציבורי, חופש הביטוי והשמירה על הדמוקרטיה - בוודאי שיש מקום לכך שהמחוקק ייתן את דעתו כיצד לא לאפשר לבעל הון לשלוט בשוק ללא מצרים.

הבעיה היא שלאנשים כמו איתן כבל, אחד מהמובילים את הצעת החוק, אין מחויבות אמיתית לשוק תקשורת הוגן, מגוון ומאוזן. הם מעולם לא ביקשו להפעיל רגולציה כדי לאפשר פתחון פה לדעות מושתקות. אדרבה, כבל הוא האיש שעתר לבג"ץ כדי לבטל את החוק שהסדיר את שידורי ערוץ 7. הוא השתבח בהצלחתו לגזול את כבשת הרש התקשורתית של המחנה הלאומי ותומכי ההתיישבות ביש"ע, שלא זכו לסיקור ולפתחון פה ראוי בתחנות הרדיו המרכזיות.

תמיכתו העיוורת של 'ישראל היום' בראש הממשלה היא לא בדיוק מופת לעיתונות טובה. אבל היא מאזנת במשהו את גישתם העוינת של כל כך הרבה אנשי תקשורת כלפי נתניהו, העומדת בניגוד משווע לדעתם של אזרחי ישראל שנתניהו, מה לעשות, הוא האדם שהם מעדיפים לראות בתפקיד ראש הממשלה.

אילו שוק התקשורת בישראל היה הוגן ומאוזן מבחינה אתית ואידיאולוגית, היה יותר מקום לדקדק גם בכשרותה של ההוגנות התחרותית. אבל כל עוד העיתון של אדלסון, עם כל עוצמתו, הוא קול אחד של תמיכה בראש הממשלה הנבחר של ישראל בתוך מקהלה צורמנית שלא מפסיקה לתקוף אותו, ראוי להניח ל'ישראל היום' לנפשו. אם וכאשר יהיה כאן שוק תקשורת הוגן ומאוזן, גם הצורך ב'ישראל היום' כבר לא יהיה קיים, וייתכן שבעליו יחליט בעצמו לסגור אותו.