"חיילים אלמונים הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמות כולנו גויסנו לכל החיים משורה משחרר רק המוות בימים אדומים של פרעות ודמים בלילות השחורים של יאוש בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש" (אברהם "יאיר" שטרן).

לגבעת תקומה עברנו לפני שנה וחצי. חיפשנו גבעה קטנה שנוכל לפתח, מקום שאפשר יהיה להרים שם דגל של מסירות לארץ ישראל ונאמנות לה'. שמחנו למצוא מקום כל כך מיוחד, מקום שיש הרבה מה לקדם ומה ללמוד מכל האנשים המיוחדים שמרכיבים אותה. אחרי קצת פחות משנה הבנו שמצאנו את המקום הנכון לפעול בו ומתוכו, "חן מקום על יושביו".

"לא גויסנו בשוט כהמון עבדים כדי לשפוך בניכר את דמנו חלומנו להיות לעולם בני חורין חלומנו למות בעד ארצנו".

השירות הצבאי שלי היה משעמם מאוד. המון שמירות, קרוב לאפס פעילות מבצעית. כל פעם שהיתה הזדמנות לפעילות- בדיוק הייתי בשמירה או בסיור. היה ברור לי שאני עושה דברים חשובים - בזכותי תושבי גוש קטיף ישנים בשקט בלילה, בזכותי מחבלים חוששים להגיע, ואף על פי כן זה נשאר רק בשכל.

לא הצלחתי להרגיש את זה בלב, לא הרגשתי שאני חייל. ומי שלא מרגיש חייל, לא מוצא עוצמה פנימית להשקיע ולהלחם. חשבתי לא אחת מה היה קורה אם חלילה הייתי נפצע בשירות, זה היה משנה הכל. פתאום הייתי מרגיש חייל, הייתי נזכר שתמיד אני חייל. הייתי נזכר בשביל מה אני נלחם- גם כשהחיים ממשיכים, גם בשגרה.

מידי פעם, כשישבנו אני ואשתי על כוס קפה, העלנו את מה שישב לנו על הלב. אנחנו אוהבים בכל ליבנו את ארץ ישראל, נאמנים לה מתוך ציווי ה' אבל לא מצליחים להרגיש שאנחנו נלחמים, שאנחנו בתפקיד. לקחנו על עצמנו מגורים בגבעה, כיבוש וירושת הארץ אבל הזמן ברובו הוא פשוט שגרה, פשוט חיים. אנחנו יודעים כמה עצם המגורים כאן הם חשובים אבל זה נשאר רק בשכל. לא מצליחים להרגיש את זה בלב, לא מצליחים להכניס חיות לשגרת החיים בגבעה- לשגרת התפקיד.

ופתאום נפצענו. לפני שהספקתי להבין מה קורה, דמים רבים, עמל יזע ונפש נפלו לארץ. האדמה הטובה חיבקה אליה את השברים, אוספת אותם לחיקה. עמדתי מול החורבן, פצוע בנפש ובלב ופתאום נזכרתי. נזכרתי שאני חייל, שאני בתפקיד. פתאום כל השגרה והחיים בגבעה הוארו באור נכון, באור הראוי להם.

אני חייל. ניגשתי להריסות, והרגשתי את הלב. כל הימים האפורים, כל הלילות השקטים שהסתירו את המלחמה- עכשיו הכל ברור. עכשיו המלחמה ברורה. פתאום אני מזהה סביבי עוד ועוד חיילים. לא לבושי שחורים, חיילים לבושים חולצה פשוטה, ציצית מתנפנפת מתחתיה, ילדים ונשים שכולם חיילים, אלמונים. ונרגעתי. המלחמה ממשיכה. אי אפשר לעצור את זה, לא בהרס ולא בחורבן. כל בניה וזקיפת ראש מצמיחה חיילים נוספים, אלמונים צנועים ושקטים, שחיים את חייהם, ונלחמים בשקט את מלחמת הגאולה.

"אם אנחנו ניפול ברחובות בבתים יקברונו בלילה בלאט. במקומנו יבואו אלפי אחרים ללחום ולכבוש עדי עד".