אני מניח שמדור הדעות של 'ערוץ 7' הוא לא המקום הראשון שאתם מחפשים בו דיווחים חדשותיים בלעדיים, אבל אולי כדאי שתתחילו. הנה סקופ עולמי: מחקר של אוניברסיטת הארווארד מציב את ישראל במקום האחרון בעולם בתחום המאוד-לא-סימפטי של רצח נשים. המחקר, שהשווה בין הסטטיסטיקות על רצח נשים ב-25 מדינות מתועשות, מהמזרח הרחוק ועד צפון אמריקה, נערך על ידי ה- Harvard School of Public Health ותוצאותיו פורסמו באפריל 2002.

טבלת תוצאות המחקר ניתנת לצפייה כמסמך וורד כאן. עבור התקופה שנבדקה – השנים 1994 עד 1999 – היא מראה שבישראל נרצחו נשים בקצב סטטיסטי של 0.20 ל-100,000. לשם השוואה, בשוודיה ובהולנד היה הקצב גבוה פי ארבע, ובארה"ב השיאנית העולמית ברצח נשים – הוא היה גבוה פי 16. ישראל, כאמור, במקום האחרון. מקום 25 מתוך 25.

רצח הוא עניין מחריד בכל מקרה, וגם אם אנחנו במקום האחרון בטבלה, זו לא בדיוק סיבה שכולנו נלך לחגוג במזרקות של כיכר רבין. ובכל זאת, במדינה שבה התקשורת עוסקת בכזו אובססיביות בנושא האלימות בכלל ואלימות המופנה נגד נשים בפרט, שבה מתפרסם כל כמה שבועות סקר דמיקולו שקובע באופן מדעי שהגבר הישראלי הוא בעצם מחבל, אפשר היה לצפות לאיזכור של המחקר הזה. בכל זאת: מקום אחרון בעולם.

כמי שמתעניין במחקרים בתחום הזה ומרבה לגלוש באינטרנט, פניתי במהלך השנה שעברה לכתבים ולעורכים ב-Ynet, ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"הארץ" והפניתי את תשומת ליבם לידיעה. אף אחד לא פירסם אותה, למיטב ידיעתי. דוד רגב, כתב הרווחה של "ידיעות", דווקא העביר את הידיעה לעורכים שלו, מתישהו בחודש נובמבר 2002, אבל גילה בבוקר שמישהו החליף אותה בידיעה אחרת של שיר-לי גולן, על סקר לפיו 60% מהנשים חשות מוטרדות כשאנשים מסתכלים עליהן באוטובוס. כדי שרגב לא ייעלב, השאירו את הקרדיט שלו ליד שמה של גולן – אבל את הידיעה מחקו.

ב-10.11.02 פירסם אתר Ynet נתונים מתוך דו"ח שדולת הנשים ל-2002, תחת הכותרת "נשים: הקיפוח".

"בשנת 2001 נרצחו 28 נשים", נכתב שם, "מהן 13 בידי בני זוגן".

מנין הנתון הזה? בדו"ח השדולה כתוב שהמספר מתבסס על נתונים של עמותה פמיניסטית בשם 'ל.א'. מייד במבט ראשון באתר של העמותה ברור, כי מדובר ב"מחקר" חלקי ולא מקצועי, שהוצג באופן מטעה.

15 מתוך הנשים לא נרצחו ע"י בן הזוג שלהן, אלא על ידי קרוב משפחה אחר: ברוב המקרים מדובר בבן. באחד המקרים, הבן המטורף רצח את אביו, אמו ואחותו. האמא והאחות נכנסו לסטטיסטיקה של "נשים שנקטלו ע"י גברים". למה לא? זה מנפח את הסטטיסטיקה ומוציא לגברים שם רע.

ומה עם 13 המקרים הנותרים – של נשים שנרצחו ע"י בן הזוג?

בניגוד לתעמולת הפמיניסטיות, שרוצות שנחשוב שכל אחד מאיתנו הוא רוצח פוטנציאלי, מי שטורח לקרוא את תיאורי המקרים באתר למד כי הרציחות מתרחשות כמעט תמיד על רקע של תנאים סוציו-אקונומיים ירודים, שכרות, שימוש בסמים, משבר קליטה, סניליות, ו/או בעיות נפשיות קשות אצל הרוצח.

המקרים האלה לא מצדיקים עיסוק תקשורתי אובססיבי וחולני. הם מצדיקים ידיעה בינונית או קטנה בעיתון – לא יותר. גם לי לא מתחשק במיוחד לעסוק בהם, אבל אני אעשה זאת בכל זאת, כי יש פה מניפולציה שצריך לחשוף אותה. הפמיניסטיות ממילא כבר רקדו ריקודים תקשורתיים סוערים על דמם של הנשים והגברים האומללים האלה, אז עוד מאמר אחד לא יזיק.

בששה מקרים מתוך ה-13 היה זה רצח והתאבדות. באחד מאלה, האשה נרצחה ביחד עם המאהב שלה. ייתכן שהיתה בגידה של האשה גם במקרים אחרים. ייתכן גם שבחלק מהמקרים קדם למעשה הרצח וההתאבדות התעללות קשה בבעל, במסגרת מאבק גירושין אכזרי. שימו לב – אני לא בא לסנגר על אף אחד מהרוצחים האלה, למרות שאם רוצים להשתמש בטקטיקות של הפמיניסטיות, אפשר היה לטעון לקיומה של "תסמונת האב שעולמו חרב", על משקל "תסמונת האשה המוכה".
אני טוען, עם זאת, שאי אפשר ללמוד מהמקרים האלה דבר וחצי דבר על נטיה של כלל הגברים להתנהגות אלימה כלפי בנות הזוג שלהם.

באשר לשבעת מקרי הרצח שלא לוו בהתאבדות: מנתוני "ל.א." ל-2001 עולה שאף אחד מאלה לא בוצע ע"י יהודי יליד ישראל בגיל 18 – 65. אף אחד! מכל מקרי הרצח של בת זוג, רק אחד בוצע ע"י אדם שנושא שם ישראלי: אורנה וילמובסקי מהרצליה נרצחה ע"י חמי בן-יצחק, שהתאבד. איננו יודעים את הרקע. יכול להיות שהוא היה רודן סדיסטי שנהג במשך שנים להפליא בחברתו את מכותיו כשלא נענתה לגחמותיו. יכול להיות שלא.

מה אנחנו כן יודעים? אנו יודעים שב-2001 לא התרחש אף רצח של בת-זוג בירושלים, או בחיפה. בתל אביב כולה היה מקרה אחד. תראו לי עיר באירופה או בארה"ב שמתקרבת לרקורד כזה. בישראל, רצח נשים ע"י בני זוג הוא תופעה נדירה ביותר, שמתרחשת בעיקר במה שקרוי "שולי החברה", על רקע מצוקות קשות של קליטה, פרנסה, שכרות וסמים.

כולנו יודעים עד כמה קשה לקבל רישיון לנשיאת נשק להגנה עצמית במדינת ישראל. הסיבה לקושי הזה ידועה אף היא: החשש הכבד, שמפמפמים ארגוני הנשים ונציגותיהם המוכשרות בתקשורת, שהאזרחים שיקבלו את האקדחים מייד ישתמשו בהם בכדי לרצוח את נשותיהם. אבל שימו לב: אף אחד ממקרי הרצח המתוארים באתר של "ל.א." לא בוצע באצמעות אקדח. אף אחד! כדי למנוע את הרציחות המשונות המתוארות שם, היה צריך למנוע מהרוצחים גישה לפטישים, מוטות ברזל, סכינים וחבלים, ולגדוע להם את הידיים.

עכשיו בואו נתייחס לסכנה האמיתית שנשקפת לנשים בישראל: הסכנה להירצח ע"י מחבל. אם איני טועה, מאז סוף שנת 2000 נרצחות פה נשים בקצב מדהים של 150 לשנה, לפחות. אחד הדברים שיכולים להקטין משמעותית את הסיכוי שאשה תירצח או תיפצע בידי מחבל הוא קיומו של גבר יהודי-ישראלי בסביבה. קחו למשל את המקרה האיום שאירע בקיבוץ מצר, ותשוו אותו למה שקרה ביישוב מאור זמן קצר לאחר מכן. במקרה הראשון נכנס מחבל לבית שבו התגוררה אשה גרושה עם ילדיה, ללא אבי המשפחה. שלושתם נרצחו. במקרה השני נכנס המחבל לבית שבו חי זוג נשוי. הבעל לא היה חמוש, ובכל זאת נאבק במחבל עד שהמחבל חוסל.

תחשבו על הפיגוע שאירע בבית שאן בזמן הפריימריס בליכוד. מתיאור האירוע בתקשורת עלה שהמחבלים השתוללו ברחובות במשך דקות ארוכות מאוד, עד ששוטר מג"ב שהיה בחופשה שמע את הירי, עלה לדירתו, לקח משם את הנשק שלו, מצא את המחבלים והרג אותם. למה לא ירו בהם לפני כן? האם ייתכן שפשוט מאוד – לאף אחד לא היה נשק?

היו לא מעט מקרים דומים בעפולה, בחדרה, בירושלים, בהם מחבלים השתוללו ברחובות זמן רב לפני שחוסלו. אם לארגוני הנשים אכן אכפת מחייהן של נשים, עליהם לצאת בקמפיין מיידי להקל על קבלת רישיונות לנשיאת נשק להגנה עצמית. במצב הנוכחי צריך שכמה שיותר יהודים-ישראלים ישאו נשק.

עם כל הכבוד לתעמולה הפמיניסטית: אנחנו לא רוצים נשק כדי לרצוח את נשותינו. אנחנו רוצים אותו בשביל להגן על ילדינו, על עצמנו – וכן, גם על נשותינו. אנחנו עדיין אוהבים את הנשים והבנות שלנו, פמיניסטיות יקרות, למרות כל מאמציכן לסכסך בינינו. החזירו לנו את האקדחים שלנו.