רגע מרגש ב-istvan 40
רגע מרגש ב-istvan 40

ביום שני שעבר צויין בישראל יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. אני דווקא הרגשתי אותו - חזק מתמיד - בהונגריה, יום לאחר מכן.

לקראת הערב חיפשתי ומצאתי את הבניין בו התגוררה סבתי, "סבתא אניו" (לאה) בתקופת השואה בבודפשט. הגעתי לבית דירות ישן ברחוב Istvan 40, לא רחוק ממרכז העיר כדי לראות את המקום שבו סבתא חיה והתגוררה עד שהגרמנים וההונגרים ריכזו את כל היהודים בתוך הגטו בעיר.

בעצם, אני חושב שהלכתי לשם כדי לנסות ולהבין, ואולי יותר מכל  - כדי לנסות להרגיש משהו מהזוועה. בדיוק 70 שנה עברו אבל שם, היה נראה לי שהזמן עמד מלכת. דירות ישנות, מעקות חלודים. מדרגות אינספור, ויטרינות גבוהות. תמונה מהעבר. הלם. 

עמדתי, הסתובבתי, נכנסתי לחצר הפנימית, עליתי, ירדתי, ושוב ושוב. ולא הבנתי. הסתכלתי ולא הייתי מסוגל לראות איך מהמקום הפסטורלי הזה נשלחת אישה צעירה לעבודות כפייה? מנסה לחשוב מה עובר עליה באותם ימים קשים? מנסה לדמיין את אותם רגעים שחורים כשהיא מקבלת את בשורות האיוב הקשות מכל: בעלה, אנטול, שנשלח לעבודות כפייה באזור רוסיה, נהרג.

אביה, אימה ואחיותיה ויהודית, בתה הקטנה והיחידה של סבתא, שהעבירה אותה להוריה כמה חודשים קודם לכן, כדי לשמור עליה בסביבה בטוחה יותר מחוץ לעיר - כולם נשלחו לאושוויץ ונרצחו.

 אני עדיין לא קולט. עדיין לא מבין.

כמעט לבדה בעולם, מלבד שני אחיה, היא נשלחת וצועדת ברגליה עשרה ימים רצופים למחנה KOPHAZA בגבול אוסטריה יחד עם קבוצת יהודים מהגטו. רבים מהם מתים בדרך הקשה. באפריל 1945 היא הועברה למחנה MAUTHAUSEN ואחר כך ל-GUNSKIRCHEN.  במאי 1945 הצבא האמריקני ששחרר את המחנה וסבתא שורדת את התופת.

איך ממשיכים? מה עושים כשמלאך המוות מכה בך פעם ועוד פעם ועוד פעם? איך?דווקא ימים אלו שבין יום השואה ליום הזיכרון לחיילי צה''ל וליום העצמאות - גרמו לי להכיר את סבתא שלי מחדש.

אבל היא ממשיכה. סבתא מאמינה בחיים. מתחתנת בשנית עם סבי, "סבא אפו", ניצול שואה, שבעצמו איבד אישה ובת קטנה, ויחד הם מקימים בית חדש ומביאים לעולם בת נוספת (אמא שלי). המשפחה מתלכדת עם קרובים נוספים ומתגוררת בסמוך זה לזה. בהמשך הם עולים לישראל, מוצאים תעסוקה, משתקעים, מלווים את בתם לחופה והיא זוכה לראות 5 נכדים.

---

11 שנים עברו מאז שסבתא נפטרה. בינתיים המשפחה התרחבה, בתים נוספים הוקמו ונולדו 8 נינים.  מעולם היא לא דיברה איתנו, הנכדים, על קורותיה. לא סיפרה ולא חשפה. את כל מה שהיא עברה למדנו מקרובי המשפחה ומרסיסי מידעים שונים. גם לכתובת המדויקת של הבית בו גרה, נחשפנו רק השבוע, כשמצאנו מסמכים ישנים שהיא הגישה לוועידת התביעות.

כשהייתי בתיכון וסיפרתי לה שאני עומד לנסוע לפולין, היא לא אהבה את הנסיעה. "בשביל מה?" אמרה לי בשפה ההונגרית השגורה על פיה, "מה יש לך לחפש שם?" הייתי קצת נבוך לא ידעתי מה לענות. כל תשובה הייתה מתחוורת למבט עיניה כאילו הן אומרות לי: "מה אתה יודע..".  אם הייתי יכול לספר לה על הנסיעה הזו קרוב לוודאי שגם הפעם היא הייתה שוב מתפלאת "בשביל מה?"

אבל הפעם יש לי תשובה. הביקור הזה בבניין שלה, בגטו היהודי, ההליכה במקומות בהם היא חיה ועברה חלק ניכר ממאורעות השואה, דווקא בימים אלו שבין יום השואה ליום הזיכרון לחיילי צה''ל וליום העצמאות- גרמו להכיר את סבתא שלי מחדש. גרמו לי להבין קצת יותר את הסיפור האישי שלה שהוא בעצם הסיפור שלנו, של תקומת מדינת ישראל.