1.

בשבועות האחרונים אנו עדים להסלמה חמורה במאבק בין רשויות המדינה, צה"ל והמשטרה לבין המחנה הרדיקלי ביישוב יצהר ופעילי 'תג מחיר' ברחבי הארץ. זה החל לפני כארבעה שבועות, כאשר בתגובה להרס ביתה החדש של משפת לזר, ובעקבות הריסת מבנים נוספים בגבעות הסובבות את היישוב, נוקבו צמיגים ברכב המח"ט והושחת רכוש צבאי בעמדת צה"ל ביצהר. כבר אז התרענו על התחושה שהעימות הזה מתנהל בלי מבוגר אחראי שיחתור להרגעת הרוחות. ככל שחולף הזמן ומתארכת שרשרת האירועים, הרושם הזה רק מתחזק.

נראה כי הצמרת הביטחונית, שהרטוריקה המופרכת שלה מתייחסת לעבירות הרכוש של 'תג מחיר' כאל סכנה שאיום הגרעין האיראני מתגמד לעומתה, לא באמת מעוניינת לכבות את האש. אדרבה, נראה ששר הביטחון יעלון, שר המשטרה אהרונוביץ', ראשי השב"כ ושרשרת הפיקוד הכפופה להם מעוניינים לגרור את הקבוצה הרדיקלית הקטנה הזאת למעשים עוד יותר קיצוניים. המטרה, כך נראה, היא לסכסך בינם לבין שאר המתנחלים ולבודד אותם מכל תמיכה ציבורית, כדי שאפשר יהיה "להיכנס בהם" עד הסוף. בינתיים נראה שהם די מצליחים להשיג את מטרתם, כשגם הצד השני לעימות הזה משחק לידיהם. כך למשל, השארת רכב המח"ט במרכז היישוב יצהר ללא כל השגחה, לאחר שצמיגיו כבר נוקבו בנסיבות דומות בעבר, נראית בעיני רבים כמו מלכודת מכוונת שמישהו צעיר ולא חכם נפל לתוכה.

2.

מי שעושה מעשים קשים ומקוממים כמו תפיסת בית המדרש של ישיבת 'עוד יוסף חי' והפיכתו לבסיס מג"ב, נראה כמי שמבקש לשפוך בנזין 98 אוקטן למדורה. הגדרת מעשי 'תג מחיר' כטרור היא זילות חמורה של המושג הזה. אבל התגרות קשה כל כך בקבוצה רדיקלית, נחושה ומאמינה בצדקתה נראית כמו הזמנה למעשי טרור של ממש. כאשר ממשלת שרון החליטה על הנסיגה מעזה, יש להניח שהיא לקחה בחשבון מעשי טירוף נואשים דוגמת הפיגוע שביצע החייל עדן נתן-זאדה בערביי שפרעם, והתייחסה אליהם כאל מחיר בלתי נמנע שיש לשלם למען מה שהוצג כמהלך אסטרטגי חשוב וחיוני למדינה. אבל איזה צורך יש בהתגרות הקשה הזאת בפעילי 'תג מחיר'? למה להעמיק עוד יותר את תחושת הנרדפות והאפליה שלהם? האם נתניהו, יעלון והכפופים להם לא מבינים עד כמה נפיצה תחושת הקיפוח וחוסר הצדק שהם חשים? האם אהרונוביץ', שמפעיל מדיניות של אפליה גזענית קשה נגד יהודים דתיים בהר הבית רק משום שהמוסלמים שם הם חמומי מוח ואלימים, לא מסוגל להפעיל שיקולים דומים כשמדובר ביהודים נרדפים, נחושים ומרי נפש? למה אנחנו צריכים לשמוע על אימהות לילדים קטנים שנלקחו מביתן לחקירה באישון לילה ועברו חיפושים משפילים על גופן?כאשר לאורך זמן רב לא מאפשרים להתיישבות להתפתח באופן חוקי, התוצאה הבלתי נמנעת היא בנייה בלתי חוקית של מאחזים, שכונות ומבנים. כך הולכים ונוצרים יישובים קטנים שמלכתחילה קולטים בעיקר את המיעוט האידיאולוגי שמוכן להתעמת עם הרשויות ועם החוק

בינתיים אנו עדים לכך שמעשי ההשחתה של רכוש ערבי זולגים אל תוך הקו הירוק. הערבים מצדם לא טומנים את ידם בצלחת ומגיבים במעשי ונדליזם משלהם בנכסים יהודיים. עוד מעט העסק ייצא משליטה ותפרוץ כאן תבערה גדולה.

3.

כדאי לזכור על איזו קרקע צומחת התנועה האנרכיסטית הזאת של 'תג מחיר'. הכול התחיל מהאיסור המפלה והגזעני נגד הקמת יישובים יהודיים חדשים, שבהמשך התפתח להגבלות בנייה חמורות גם בתוך שטח המתאר של היישובים הקיימים. כאשר לאורך זמן רב לא מאפשרים להתיישבות להתפתח באופן חוקי, התוצאה הבלתי נמנעת היא בנייה בלתי חוקית של מאחזים, שכונות ומבנים. כאשר עושים הכול כדי להקשות, להפריע ולמרר את חייהם של יהודים שמבקשים לרכוש קרקע באופן חוקי - התוצאה הבלתי נמנעת היא השתלטות על קרקעות גם בלא רכישתן. כך הולכים ונוצרים יישובים קטנים שמלכתחילה קולטים בעיקר את המיעוט האידיאולוגי שמוכן להתנהל תוך עימות עם הרשויות ועם החוק. כשהם גרים בנפרד משאר התושבים וביישוב שמוגדר כבלתי חוקי, תהליכי ההקצנה שלהם נכנסים לתאוצה. המרחב הזה, שבו יש פריקה מסוימת של עול החוק והשלטונות, מהווה מוקד משיכה לנוער שנפלט ממסגרות, וכך הולכת ונוצרת תנועה רדיקלית שהשלטונות הקימו אותה במו ידיהן. אחר כך באים בשם החוק ומבקשים להרוס מבנים במאחזים, וכך מתפתחת שורה של מעשי 'תג מחיר' הדדיים - של הרדיקלים נגד צה"ל ונגד הערבים ושל צה"ל והמשטרה נגד הרדיקלים.

4.

הדרך לייבש את הביצה שבה מתפתחים צעירים אנרכיסטים ומרי נפש היא למסד את המאחזים. להפסיק את הרדיפה המשפטית רבת השנים שמפלה לרעה את הבנייה היהודית לעומת השכנים הערבים, ולהפוך אותה לחוקית. את המתווה לכך כבר סללו השופט אדמונד לוי ז"ל וחבריו בדו"ח שלהם, שנתניהו ויעלון מניחים לו להעלות אבק במגירה. במקום לעשות את המצופה ממנו, יעלון מעדיף להשתמש בעובדה שהמאחזים אינם מאושרים כדי לגרום נזק כואב לפעילי ימין בולטים ומעצבנים במיוחד. זוהי שיטה פסולה הנושאת לשווא את שמו של שלטון החוק.

אפשר לצפות גם מהמבוגרים שאותם צעירים נתונים להשפעתם לקחת אחריות. אבל הדרישה לנהוג כמבוגר אחראי מופנית קודם כול אל רשויות המדינה ואל שריה הבכירים, שאזרחי ישראל הפקידו בידיהם משאבים וסמכויות כדי לנהל את המדינה באופן מיטבי. אם ההידרדרות תימשך ותגיע חלילה לנזקים חמורים הרבה יותר, האחריות לכך תהיה קודם כול שלהם.

פנינו אל האור

קיבלתי תגובות רבות של הזדהות והסכמה למאמר שפרסמתי בשבוע שעבר על הצורך לחדש את אופיו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. יותר מכולם יקרה בעיניי תגובתה של מיכל שוהם שכתבה לי: "אני מודה לך על הדברים שכתבת השבת. נגעת בקושי אמיתי. אחרי שנים של בלגן יישבת את דעתי".

מיכל שוהם היא אחות שכולה של גלעד זר הי"ד, קצין הביטחון של היישוב איתמר שנרצח במארב מחבלים מזרחית לקדומים, בכביש שקרוי כיום על שמו. כאשר הגיע ראש הממשלה אריאל שרון לנחם את המשפחה האבלה, הוא נתקל בתביעה נוקבת ותקיפה לחדול ממדיניות ההבלגה שלו ולצאת סוף סוף למבצע צבאי נגד הטרור הפלשתיני. משה זר, אביו של גלעד, ביקש משרון, מפקדו לשעבר בצנחנים, להקים שישה יישובים בתגובה לרצח בנו הבכור. האישור הממשלתי לא הגיע, אבל בני המשפחה הספיקו בינתיים להקים שניים מתוך השישה: חוות גלעד, שאותה הקים האח איתי, ורמת גלעד הסמוכה לקרני שומרון שאותה הקימו מיכל ומשפחתה.

נדמה לי שמשפחת זר אינה זקוקה לי ולדבריי. האופן שבו הם חיים הוא דוגמה ומופת כיצד לא לשקוע ביגון משתק, ולהפוך את כאב השכול למנוע רב עוצמה כדי להמשיך בדרכם של הנופלים.

ביום שני השבוע ירדתי אל החלקה הצבאית בבית העלמין של קרני שומרון, שם התקיים כבכל שנה טקס הזיכרון המקומי לחללי צה"ל. מיכל שוהם נקראה אל הבמה כנציגת המשפחות השכולות. במקום לנאום היא הקריאה שם שיר שכתבה:

וּכְאִלּוּ הוּעַם אוֹרָהּ / וּכְאִלּוּ נִפְגַּם זָהֳרָהּ / וּכְמוֹ לֹא הָיְתָה זוֹ אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ / עֵת חָשַׁךְ עוֹלָמֵנוּ בְּהֶבְהֵק כַּדּוּר.

וּכְשֶׁאֶת הָאֵין אֶפְשָׁר הָיָה לְמַשֵּׁשׁ / בָּחַרְנוּ בַּיֵּשׁ.

הַנֶּפֶשׁ בִּקְּשָׁה לֹא לִפֹּל לַבּוֹר הָאָפֵל / לֹא לָרֶדֶת בִּדְמָעוֹת עַד עָפָר.

אָז נִלְחַמְנוּ / וְאָסַפְנוּ / וְחִבַּקְנוּ / וְחֻבַּקְנוּ / הִתְפַּלַּלְנוּ / וּבָנִינוּ גַּם נָטַעְנוּ / וְיָלַדְנוּ / וְרָאִינוּ אַף חָלַמְנוּ

וְיָדַעְנוּ / שֶׁאוֹרָהּ לֹא הוּעַם / וְיָדַעְנוּ / לֹא פָּג זָהֳרָהּ / זוֹ אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיָּמֶיהָ כִּימֵי עוֹלָם.

"יֵשׁ שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זוֹרַחַת / אַף תָּבִיא מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ / תִּמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים / וְרוּחַ שָׂשׂוֹן תַּחַת רוּחַ כֵּהָה / תְּמַלֵּא אֶת כָּל לֵב". (הראי"ה)

הִתְחַזַּקְנוּ

זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ - / לָנוּ בְּרָאָהּ / לְלַטְּפֵנוּ יָצַר אֶת הַזֹּהַר.

בִּזְרִיחַת גְּאֻלָּה / עֵת נִבְחַרְנוּ לַשְּׁכוֹל / יָדַעְנוּ / פָּנֵינוּ לָאוֹר.