רשב"י - מטוטאליות למציאות פשוטה
רשב"י - מטוטאליות למציאות פשוטה

אתמול ספרנו 33 ימים לעומר היום בו כל עם ישראל את חג ל"ג בעומר. רבות נאמר ונכתב על הסיבות העומדות בתשתיתו של חג מיוחד זה, אך במסגרת זו ברצוני להתמקד בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי שעל פי המסורת, ההילולה שלו חלה בתאריך זה.

הגמרא במסכת שבת (דף לג) מביאה את הסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי, ואנו ננסה ביריעה הקצרה שבידינו לעקוב אחר הדמות המשתקפת לנו מבעד לאגדתא זו. כל נקודה כאן צריכה עוד לימוד ופירוט, אך אידך זיל גמור (אני ממליצה לפתוח את האגדתא בפנים, לקרוא אותה ולבחון את הדברים). להלן שלבי החלק הראשון שבסיפור:

שלב א': הדיון בין שלושת התנאים בדבר היחס הראוי למלכות רומי, רבי שמעון מסרב ליהנות ולפאר את הפיתוחים הכלכליים שהכניסה מלכות רומי לארץ וטוען: "כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמן תיקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". טענה זו מגיעה אל הקיסר הרומי שמחליט לבקש את נפשו של רבי שמעון ולהרוג אותו.

שלב ב': התגובה של רבי שמעון לגזירת המוות שעומדת על ראשו היא כניסה לבית המדרש והתחבאות שם יחד עם בנו, כאשר אשתו דואגת לפרנס ולהאכיל אותם.

שלב ג': רבי שמעון מפחד שאשתו תסגיר אותם לקיסר הרומי שהרי דעתן של נשים קלה והוא מחליט להתנתק מאשתו ולברוח עם בנו למערה. הניתוק מהאשה ומהבית מהווה צעד נוסף בהתנתקות של רשב"י מן המציאות.

שלב ד': רבי שמעון מתחבא במערה עם בנו, כאשר כל ימות השבוע הוא יושב ערום מכוסה בחול, כאשר רק ראשו מצוי בחוץ ועסוק בלימוד תורה.

שלב ה': לאחר 12 שנים, בעקבות מפגש עם אליהו הנביא שמדווח על מות הקיסר, רבי שמעון ובנו יוצאים מהמערה וכאשר הם רואים אנשים עוסקים בחרישה ובזריעה הם קובלים על כך בטענה ש"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" ועיניהם שורפות את המציאות.

אם נבקש לבחון את התהליך שעובר רבי שמעון בחצי הראשון של האגדתא נראה שקיעה מתמשכת אל תוך עולמו הפנימי תוך ניתוק מהמציאות הריאלית. תהליך זה מתבטא הן ברובד הספרותי, כאשר האגדתא מעבירה את רבי שמעון מהעולם החיצוני בו מתנהל הוויכוח עם התנאים - לבית המדרש ההופך להיות מקום מחבוא – לניתוק מהאשה כמסמלת את המשפחה והחיים – למערה המהווה אנטיתיזה למקום ישובו של אדם – לכיסוי בחול הארץ המזכיר כמובן את המוות המנתק את האדם מהגוף וצרכיו – לשריפה וכילוי של כל הנורמאלי המצוי.

וכמובן ברובד התוכני בו הטענה המבקרת את מעשי רומי הופכת בסופו של דבר לטענה מהותית המבקרת את מעשי היהודים הפשוטים.

בשלב זה מתרחש מהפך בתוך הסיפור, כאשר בת הקול יוצאת מהשמיים וקוראת לרשב"י ובנו לשוב אל המערה על מנת שלא יחריבו את העולם. קריאה זו מלווה באמירה חיצונית של מספר האגדתא שאומר: "אמרי: משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חדש".

משפט זה מקומם ומפתיע שהרי עד עתה חשבנו שהתהליך שעובר רשב"י הוא תהליך של התמקדות והיטהרות המקרבות אותו למציאות של גן עדן והנה באה הגמרא ומתארת את ההימצאות במערה כגיהינום... תובנה זו מלווה את החלק השני של הסיפור בו רשב"י שב אל המציאות ובאופן הדרגתי מוכן לקבל אותה, להכיר בקיומה ובמשמעותה. להלן שלבי החלק השני שבסיפור:
שלב א': מפגש עם יהודי זקן שרץ בערב שבת כאשר בידיו שני הדסים לכבוד שבת, כנגד "זכור" וכנגד "שמור". המפגש עם הסב הזקן שמתכונן לשבת ומכבד אותה בריח טוב של הדס מיישבת את דעתו של רשב"י שלומד לפתע לראות את היופי שיש בעולם הפשוט הרוצה לחבר בין קודש לחול.

שלב ב': מפגש רשב"י עם חותנו, רבי פנחס בן יאיר, הלוקח אותו לבית המרחץ לנקות ולרפא את הפצעים העמוקים שחלחלו בעורו של רשב"י מכל השנים מתחת לחול במערה. רחצה זו הנותנת מקום לגוף ומכירה בחשיבות השמירה והדאגה לו היא צעד שני שעובר רשב"י.

שלב ג': לימוד חברותא בין רשב"י לרבי פנחס בן יאיר בו בשלב ראשון רשב"י הוא בעמדת המקשה ורבי פנחס הוא המתרץ ומיישב הקושיות ובשלב שני התפקידים מתהפכים ורשב"י הופך להיות המשיב והמתרץ. המעבר מעמדת המקשה המחפשת את הסדקים והשברים במציאות לעמדת המתרץ המחפש את ההרמוניה וההשלמה בתוך הקיים, מעמיקה את התהליך שעובר רשב"י.

שלב ד': אמירה של רשב"י המכירה בכך שחייו ניצלו בדרך נס וחיפוש כיצד יש להכיר על כך תודה. כאשר רשב"י מחפש כיצד להכיר תודה על ניסו, מצטטת הגמרא דרשה על יעקב אבינו שלאחר שניצח את המלאך "ויחן את פני העיר". לביאור מעשה חנייה זה מביאה הגמרא שלושה הסברים: מטבע תיקן להם, שווקים תיקן להם, מרחצאות תיקן להם. מעשים המקבילים אחד לאחד למעשי רומי שנידונו בתחילת הסיפור ושאותם ביקר רשב"י. אם בחלק הראשון מעשים אלו היו בסיס לביקורת ולשקיעה פסולה בעולם החומר, בחלק זה מעשים אלו המיוחסים ליעקב אבינו מקבלים את מקומם הראוי והנכון.

שלב ה': רשב"י מחליט כאות של תודה לטהר מקום שהיה בו ספק טומאה ושבגלל זה נמנעו הכהנים מללכת בו. אם בחלק הראשון הוצגה דמותו של רשב"י כמחפשת את המוות המנתק את האדם מעולמו החומרי, הרי שהסיפור מסתיים בטיהור טומאת מוות ובהכרה שקדושה עמוקה היא קדושה הקשורה לחיים.

רשב"י מסמל בדמותו את המעבר מעולם של "או או" טוטאליות ומפגש עם עולם של סוד ועומק שמבטל את המציאות הפשוטה על כל מה שהיא מכילה לעולם של "גם וגם" בו יש הכרה בעומקה, במרכזיותה ובסודה של תורה אך גם ביופי ובסקרנות באפשרות של התורה להתבטא בעושר הרב שקיים בעולם.