השבוע התפרסמה הבשורה המרה על שלושה עשר חיילי חטיבת גולני שנהרגו בקרבות דמים ברצועת עזה.

העין דומעת והלב מלא צער על הבחורים, על חיים שנגדעו ועל תום הנעורים. בראש מתרוצצות מחשבות, מה היה איך הרגישו ברגעים האחרונים, כיצד נפלו, במות גיבורים. על מה חלמו לפני אותם רגעים.

אך למרות זאת אסור לנו להיחלש במלחמתנו הצודקת, מלחמת האין ברירה נגד קבוצת קנאים חשוכים שרוצים בכל ליבם ומאודם לגרשנו מכאן. עלינו לקום מתוך האפר, מתוך האבל לנער את גופנו הלאומי החזק כארי, לרדוף את אויבנו עד כלותם.

על הממשלה לצוות את הצבא ללכת קדימה ולמוטט את החמאס, אותם אנשי רשע שמחזיקים ברצועת עזה כולה. רק הפלת החמאס תביא סוג של רגיעה. עלינו לגבות מחיר מתושבי הרצועה, שיבינו שאסור להתעסק עם היהודים, שעברה העת של חולשתנו הגופנית והמדינית.

לא עת וזמן הוא לחשוב מחשבות של אחווה ושלום, לזה עוד ימים יגידו, עלינו להבין כי יש כאן מלחמת קיום, או אנחנו או הם, אין כאן מקום לפשרות עם עולם החושך, הגזל והחמס של אותם גזלני קרקע שאינם מוכנים לקבל את נוכחותנו כאן.

לעולם כולו עלינו להראות ולומר שאתנו לא מתעסקים, המזרח התיכון נפיץ וקשה וכל דייריו מסתכלים על ההתנהלות שלנו, ואם נשדר חולשה מיד יזנקו על מנת לטרוף אותנו. אנחנו צריכים לפתח עור עבה יותר למה שיאמרו הגויים ולהתייחס יותר למה יעשו היהודים.

לאורך השנים וכנראה גם בעתיד נצטרך לשלם מחיר ולהמשיך הלאה בקימומה ובקיומה של המדינה היהודית, להמשיך את הציונות המחדשת, להמשיך ולנטוע בלב העם את הערכים היהודיים שכל כך שייכים לכל אחד ואחת מאתנו.

למרות התוצאות הקשות, נזכור כי חרבנו היא חרב שלום, המגנה על ישובי הארץ הזו, הזומרת עריצים, והמכלה את הרשעים. נהיה חזקים, נלך בכוחה של תורה ונלחם את מלחמות ה' לא נירא ולא ניחת כמאמרו של הרמב"ם על היוצא למלחמה :

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא".

זה הרגע לטוטליות של מעשה המלחמה, לשאיפה לניצחון הטובים על הרעים כדי לאפשר את המשך קיומו של העם. הפנייה אל ה', אל המלחמות והנקמות והדבקות בו וההתחברות אליו, היא המביאה חיים, היא המביאה ניצחון. חפצי חיים אנחנו ולכן אסור לנו להפסיק להילחם על היקר והחשוב לנו עד כלותם ובבניין הבית וביאת המשיח ננוחם.