לגור בשדרות בימים הללו זה להשכיב את הילדים בתוך הממד כבר מתחילת הלילה,
לשמוע קולות רקע של הפצצות צה"ל בעזה כחלק מהשגרה,
לקבל צו 8 מהצבא אבל בעצם להישאר בבית,
ללכת לתפילה בוקר אחד ולהרגיש תרמילים של 05 נופלים עליך ממסוק אפאצ'י שיורה לכיוון עזה.
לגור בשדרות בימים הללו זה לקבל כל חמש דקות סמס דואג ממישהו שאוהב אותך,
לשמוע מראש הממשלה שפגישה עם ראש העיר נותנת לו הכוח לישיבת הקבינט,
זה להיפגש עם זוג מכוכב יאיר שמשוטטים בשוק רק כדי להגיד לנו שהם איתנו.
לראות את הברק בעיניים של הילדים שחייל צה"ל פצוע מראה להם את התחבושות ואומר: 'זה למענכם'.
זה להתפלל בליל שבת במניין היחידי בעולם שמכיל מאות בחורי ישיבת הסדר, גדוד צהל"י שלם, עשרות רבני ou שהגיעו מארה"ב, חרדים שהגיעו מבני ברק, תושבי העיר והרב שמואל אליהו – שכולם יחד שרים שעות 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'.
לראות שברי קסאם שנשלח לשדרות אבל כתוב עליו 'ירושלים' בערבית, ואז בעצם להבין –
שירושלים זה כאן.