בספריית אחד מבתי המדרש בהם למדתי, ניצבו שני ספרים נושאי שמות דומים, דומים אבל שונים, מייצגים בשמותיהם שתי תפיסות עולם שונות. לאחד קראו – 'ארץ ישראל ומצוותיה', ואילו משנהו נקרא בשם – 'ארץ ישראל ובעיותיה'.
שני הספרים עוסקים במצוות ובסוגיות ההלכתיות התלויות בארץ. מצוות אלו, שזכינו להם לאחר שנגנזו מאיתנו במשך אלפי שנות גלות, מצטיירות, לעיתים, בעיני בני הדורות האחרונים כמצוות שהם 'תוספת' למצוות 'הרגילות'. כביכול, בדורות הקודמים שמרו על המצוות 'היסודיות', תשתית החיים היהודיים, וכיום התווספו עליהם מצוות נוספות.
כמו בכל אתגר חדש, אפשר לראות בו הזדמנות מלהיבה המובילה לתוספת צמיחה והתקדמות, ואפשר לראות בו 'בעיה' וקושי. (עניין זה נכון גם בכל עולם ההלכה, יש מי שיגידו תמיד – 'יש כאן בעיה הלכתית', והאחרים לעומתם ישמחו במצווה החדשה, אשר 'תוכה רצוף אהבה').
בפרשתינו, פרשת עקב, אפשר לראות את הזדמנות הגדולה לתוספת קדושה והתחברות לה', שמעניקים לנו פירות ארץ ישראל. "...ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". בעל הטורים מדקדק מהחיבור שעושה התורה בין אכילת המן לדעות שמשרישה בנו התורה – "מלמד שבאכילת המן, ניתן להם דעה... וזהו – לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן".
ובעל ה'חסד לאברהם' מבאר שהמן פסק בכניסתנו לארץ, מפני שבפירות ארץ ישראל גנוזה אותה הקדושה המצויה במן – לחם השמיים. ואכן, המשך פרשת עקב מעביר מסר זה, שהרי התורה ממשיכה מהלקח שלמדנו מהמן, לציווי שנזכור את ה' בארץ ישראל ובה נברך על המזון – "ואכלת, ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
אם כל המצוות התלויות בארץ הן חידוש ואתגר מצמיח, הרי שמצוות השמיטה הבאה אחת לשבע שנים, היא חידוש כפול ומכופל. בכוחנו לשמוח במצוות השמיטה, ולהופכה מ'בעיה הלכתית' למצווה מחברת ומרעננת. ברצוני להציע כמה הצעות מעשיות להתחבר לשנת השמיטה. כוונתי בדברים הבאים למשפחה שאיננה חקלאית, החקלאים הרי הם גיבורי הכוח עושי דבר ה' האמיתיים, וקטונתי מלדבר אליהם.
ראשית – שמיטת הקרקע בפועל. מספרים על האדמו"ר רבי אהרון מבעלז זצ"ל, שבתקופה לאחר עלייתו לארץ התגורר בבית עם חלקת אדמה בתל – אביב. מספר חודשים לפני השמיטה ביקש ממשמשו שיביא לו כלי עבודה, והחל לעבוד את האדמה. בשנת השמיטה חדל לעבוד, וכך קיים שביעית בהידור.
גם בן העיר, שאין לו אדמה ליד הבית, יכול לקנות בימים אלה שתילי ירקות ולשותלם באדניות המונחות על חלונו (עצים כבר קשה לשתול. מותר ברוב המצבים רק עד ט"ו באב). לפי הפוסקים, דין מצע מנותק הפוטר מקדושת שביעית, חל רק כאשר מתקיימים בו שני תנאים הבאים - המצע מנותק מהקרקע והוא מונח בתוך הבית. ממילא - לאדניות המונחות באוויר הפתוח בחלון או על הגג, יש דיני שביעית לפחות מדרבנן. בירקות אלו נוכל לקיים את מצוות השביעית, ואף להפקירם, ואדרבה – ירקות אלו יחייבו אותנו ללמוד את כל הדינים הנוהגים בהם.
שנית – צרכנות. לא אסתכן ואכנס בבימה זו למחלוקות העצומות בנושא זה. אולם, בהמשך לכיוונו של המאמר אעיר נקודה אחת – גם 'היתר המכירה' וגם קנייה מגויים או מחו"ל הן דרכים עוקפות ל'בעיה ההלכתית' של השמיטה. ואכן, אפילו הפוסקים שסללו דרכים אלה ראו בהם פתרונות של בדיעבד. התורה עצמה הציבה את הדרכים הטובות, ההופכות את השמיטה מ'בעיה' ל'מצווה' – אכילת פירות השנה השישית, אשר תתברך בברכה המשולשת, וכן – אכילת פירות ההפקר של השביעית.
אמת, בימינו שהשמיטה מדרבנן, איננו זוכים לברכת שנת השישית, ועלינו למצוא פתרונות צרכניים אחרים. ובכל זאת, התורה משרטטת לנו כיוון – אכילה במידת האפשר של פירות החקלאות היהודית בארץ ישראל הגדלים בשישית או מחולקים כ'אוצר בית דין'. אמנם, אכילת פירות וירקות 'אוצר בית דין' הקדושים בקדושת שביעית, דורשת ידיעת ההלכה ושינוי מסוים באורח החיים, אך אנו שמחים בתוספת הקדושה שהם מביאים בכנפיהם. וכידוע, הרמב"ן כתב שמהציווי 'לאכלה' נלמד שיש מצווה מיוחדת באכילת פירות השביעית.
צדקה עשו עימנו אנשי 'אוצר הארץ', המגשימים את חלום הדורות, ומזכים אותנו בשמיטה בפירות שישית ו'אוצר בית דין'. אלפי שנים התפללו יהודים – 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה', אשרינו שזכינו בדורנו לפירות הקדושים הללו. ויהי רצון שכפי שנחרב ביתנו וגלינו מארצנו בעוון השמיטה כך נשוב ונגאל בזכות קיומה.