חדשות הימים האחרונים מלמדות על הכנה בינלאומית למלחמה ב"מדינת האסלאם", ואפילו ועידה בינלאומית התכנסה בפריז כדי לגייס את מדינות העולם למלחמה זו.
במקביל הגבירו מטוסי ארה"ב את תקיפותיהם נגד לוחמי "מדינת האסלאם", בעיקר באזורי הסכרים של צפון עיראק, כדי למנוע את פיצוץ הסכרים שיביא למותם של אלפים רבים מאזרחי עיראק.
שמענו השבוע נאום קצר והחלטי של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שבו הוא שילב מרכיבים רטוריים שעד היום הוא המעיט להשתמש בהם, בהשוואה לנאומי הנשיא הקודם, ג'ורג' ו. בוש. לא האזנתי לכל נאומי אובמה, אך הביטוי "חברינו ובעלי בריתנו" – our friends and allies – נדיר למדיי בהם. בוש השתמש בו יומם ולילה בהקשר של המלחמה בטרור. האם השינוי הרטורי הזה מבטא שינוי תפיסתי אצל נשיא ארה"ב? אינני בטוח.
בנאומו ציין אובמה מספר פעמים את ממשלת עיראק כבן ברית של ארה"ב. כבר בפתח דבריו הוא אמר ש"ארה"ב אינה יכולה לעשות עבור העיראקים את מה שהם חייבים לעשות עבור עצמם". במשפט זה טמונה הטעות האסטרטגית של אובמה באופן שבו הוא רואה את "העיראקים" כקבוצה אחת, שכן הוא עדיין לא הפנים את העובדה שמעולם "העיראקים" לא הצליחו לפתח תחושת יחד וסולידריות המאפיינת עם.
בעיראק "חיה ובועטת" החלוקה השבטית ליותר מ-70 שבטים, ארבע קבוצות אתניות, כמעט עשר דתות, המחולקות לעדות לא מעטות. הסיכוי שממשלת עיראק החדשה תתפקד באופן טוב יותר מקודמותיה, איננו גדול, ולכן ההנחה שצבא עירק יגלה נחישות גדולה יותר מבעבר להילחם נגד סכינאי מדינת האסלאם זקוקה להוכחה.
המשימה לבנות קואליציה בינלאומית קשה מאוד, שכן ההצטרפות לקואליציה מערבת שיקולים שאינם קשורים לעניין מדינת האסלאם. ברקע עומדת מלחמה אחרת במזרח אוקראינה, ורוסיה היא שחקן ראשי במלחמה זו. רוסיה איננה תומכת במלחמה נגד מדינת האסלאם, ולכן מדינות רבות באירופה אינן עומדות בתור להצטרף לקואליציה של אובמה נגד אבו בכר אלבגדאדי והג'יהאדיסטים שלו.
המלחמה נגד מדינת האסלאם מערבת שאלות אזוריות כמו התפקיד שיינתן לכוחות אזוריים כמו איראן ומשטר אסד, שיש להם אינטרס ברור להילחם בה. איראן תשאף לקבל את שכרה במונחים של הסכם טוב מבחינתה בעניין הגרעיני, ואסד יבקש לקבל "תעודת ביטוח" מפני הדחה וסילוק, למרות שהוא מוגדר כ"פושע מלחמה". מדינות המערב אינן ששות לתת לו תעודת ביטוח כזו, והוא כבר הכריז שכל פעילות של מדינה זרה על אדמתו ובשמי מדינתו תיחשב כפעילות נגד סוריה והוא יפעל נגדה. הבעיה בעניין זה איננה סוריה אלא רוסיה, שכן כל פעילות של צבאות הקואליציה בשטח סוריה תיתן לרוסים תירוץ לפעילות דומה באוקראינה.
בעיה נוספת עם מדינה באזור היא תורכיה, מדינה שמאז שפרצו ההפגנות נגד אסד בשנת 2011 פעלה כל העת לשם חיזוק האופוזיציה הסורית, שהולידה – בתהליך שארך כשלוש שנים – את מדינת האסלאם. אלפי ג'יהאדיסטים מרבות ממדינות העולם הגיעו דרך תורכיה אל שדות הקטל בסוריה ובעיראק. תורכיה רוכשת נפט ממדינת האסלאם במחיר נמוך להפליא, ומשווקת אותו בשוק הבינלאומי. כך מממנת תורכיה את מדינת האסלאם תוך שהיא גורפת סכומי עתק לאוצר התורכי. לאחרונה דווח שתורכיה גם מספקת תחמושת למדינת האסלאם.
קטר איננה מתלהבת ממלחמה נגד מדינת האסלאם שכן מדינה זו זכתה לסיוע כספי נדיב מקטר במשך תקופה ארוכה, כאשר הג'יהאדיסטים שלה פעלו נגד אסד. אמיר קטר חושש שארצו תהיה מטרה של לוחמי הג'יהאד, ולכן הוא משלם להם כדי שיפנו את האגרסיות שלהם נגד מדינות אחרות. גם סעודיה איננה ששה לחסל את מדינת האסלאם שכן היא סונית, וחיסולה עלול להביא להתגברות הציר השיעי שבראשו עומדת איראן. ארגונים ואנשים שיצאו מבית המדרש של "האחים המוסלמים" בוודאי מזדהים עם מדינת האסלאם, גם אם אינם שותפים לשיטות הפעולה הברוטאליות שלה.
בעיה נוספת העלולה להפריע למלחמה נגד מדינת האסלאם היא תגובות חריפות של מוסלמים בעולם נגד המלחמה ומי שמשתתף בה. במהלך החודשים האחרונים ראינו במקומות רבים בעולם אנשים המניפים את דגל מדינת האסלאם, והצלחותיה במלחמה נגד הכופרים של עיראק וסוריה הביאה מוסלמים רבים ברחבי העולם לתחושת התעלות ואופוריה, המביאות אותם להזדהות עם מדינת האסלאם ומטרותיה ובראשם השלטת האסלאם על כל מדינות העולם. מוסלמים קיצוניים המזדהים אם הג'יהאד, הנמצאים כמעט בכל מדינות העולם, עלולים לבצע פיגועים, לחטוף לרצוח ולערוף ראשים של לא-מוסלמים כדי לנקום במדיות החברות בקואליציה שפעלה נגד מדינת האסלאם.
המלחמה נגד מדינת האסלאם היום נראית כמו סרט שכבר ראינו במלחמה נגד אלקאעדה באפגניסטן החל מסוף 2001. הרבה מתכונות האופי של המלחמה אז קיימות גם היום, ולכן ההנחה היא שכמו שהמלחמה נגד אלקאעדה נכשלה, כך עתידה להיכשל גם המלחמה נגד מדינת האסלאם. הסיבה לכך היא ברורה: אין מדובר במלחמה רק נגד מדינה או ארגון, שאם חיסלת את כוחם הצבאי אזי המשימה הושלמה. כאן מדובר – בראש ובראשונה – במלחמה נגד אידיאולוגיה, נגד אמונה ונגד דת, הנמצאות בליבותיהם של מיליונים רבים של אנשים החיים בכל רחבי העולם.
האמונה שהאסלאם הוא "דת האמת" ואילו הנצרות והיהדות הן "דת השקר" היא אמונה בסיסית ביותר בקרבם של מוסלמים בכל רחבי העולם. האמונה שהאסלאם יכול וצריך להנהיג את העולם משותפת למיליונים רבים של מוסלמים. האמונה שהג'יהאד המלחמתי הוא כלי לגיטימי להשגת השליטה האסלאמית על העולם מעוגנת בהיסטוריה של האסלאם ובביוגרפיה של מוחמד. האמונה שמוסלמי חייב לנקום את נקמת אללה בכל כופר שיעז להרים ידו נגד מוסלמי היא אמונה טבעית באסלאם. האמונה שמדינת האסלאם – זו העומד בימים אלו כמטרה למתקפה – משקפת את האסלאם האמיתי, הטהור, הנכון והמקורי, מקיפה מיליונים רבים של מוסלמים בכל רחבי העולם.
ברור לחלוטין שכמו שאחרי שאלקאעדה חוסל קמה מדינת האסלאם, כך אחרי שתחוסל מדינת האסלאם – אם היא תחוסל – תקום ישות אסלאמית חדשה שתנקז אליה אלפים רבים של מוסלמים ממדינות רבות כמו גם מתאסלמים מאירופה, אמריקה וממדינות אחרות, בהירי בלורית ותכולי עינים, גברים ונשים, שינהרו אליה כדי לקיים את כל מערך האמונות האסלאמיות המתואר לעיל. זה יכול להיות באפריקה, תחת הנהגת ראשי "בוקו חראם", בערבות הסהארה בהשראת הג'יהאדיסטים של לוב, או בסיני, בחסות שוחטי "אנצאר בית אלמקדס".
המלחמה נגד האמונות האסלאמיות הבעייתיות איננה מוגבלת לזמן ומקום. הן כמו שד שיצא מהבקבוק ואי אפשר להחזירו לתוכו. ההגירה האסלאמית אל מדינות המערב מערערת אותן מבפנים על ידי השתלטות האסלאם על המרחב הציבורי, על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל התקשורת בחסות "התקינות הפוליטית". במדינות רבות בעולם אפשר לומר ש"מדינת האסלאם היא כאן", בשכונות שהמשטרה המקומית איננה נכנסת אליכן, בערים שבהן הרוב המוסלמי משליט את השריעה על הסופרמרקטים, בתי המרקחת, בתי המרזח והכנסיות, ובפרלמנטים שבהם הנוכחות של "מדינת האסלאם" הולכת ומתרחבת, הולכת ומתבססת.
המלחמה האמתית, הגדולה, איננה בעיראק ובסוריה. מה שמתרחש בימים אלו בעיראק ובסוריה הוא רק ההקדמה, אחרי שאת המבוא ראינו באפגניסטן לפני 13 שנים. המלחמה האמתית, הגדולה והמסוכנת תתפתח אחרי שתחוסל מדינת האסלאם, והנקמה על חיסולה תבוא באירופה, באמריקה, באוסטרליה ובכל מקום ששם שולט חוק מעשה ידי אדם, ומטרתה תהיה להשליט את החוק של אללה כמו שהוא מנוסח במקורות האסלאמיים.
טועה מי שחושב שחיסול מדינת האסלאם בעיראק ובסוריה יפתור את הבעיה, כי הבעיה איננה ארגון זה או מדינה אחרת. הבעיה היא האידיאולוגיה המניעה כיום מיליארד וחצי אנשים המאמינים ש"הדת אצל אללה היא האסלאם" (קוראן פרק 3 פסוק 19), ואידיאולוגיה זו לא תחוסל גם אם ייהרגו הג'יהאדיסטים הפועלים כיום בסוריה ובעיראק עד האחרון שבהם. ממשיכי דרכם נמצאים כבר היום ברבות ממדינות העולם, והעולם חייב להיערך לשינוי כללי המשחק, אחרת העולם ימצא את עצמו "מכבה שריפות" במקום לתפוס את הפיירומן.