עשרות, אולי מאות, ספרי הלכה והגות נכתבו במרוצת הדורות, ועשרות קולמוסים נשתברו, בסוגיית התשובה – אותו תהליך מופלא, בלתי נתפס בשכל האנושי, אשר מכוחו נהפכים רשע לצדיק ושחור ללבן. מי מגדולי ההוגים בישראל לדורותיהם, ואף בדורנו אנו (הראי"ה קוק, הגרי"ד סולובייצ'יק ועוד) לא העמיק בנושא התשובה והכפרה?
ואף שתהליך התשובה אמור להתנהל בכל עת שהאדם יבחר, נתייחדו עשרת ימי תשובה – שבעיצומם אנו שרויים בימים אלה – לעבודת התשובה האישית, שתגיע לשיאה ביום הכיפורים, בהכאת 'על חטא' וביישום הבטחת תורת משה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא ט"ז, ל').
יסודו של רעיון התשובה, כאמצעי לזיכוך ממשא החטאים ולכפרת עוונות, טמון כמובן בתורת ישראל: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד', ל'; דברים ל', ב'), ובפי נביאי ישראל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱ-לֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נ"ה, ז'). מן המקור היהודי נפוץ הרעיון המהפכני על פני תבל כולה.
אין ספק כי סוגיית התשובה עמוקה מיני ים, אך מעולם לא יצאה מגבולות המיתחם שגבולותיו הוגדרו בעת מתן תורה. לאורך 3,327 השנים שחלפו מאז, נתפסה התשובה כתהליך אישי, פרטי, שבין האדם למקום, תורתו ומצוותיו. האמורא הארצישראלי רבי לוי, קבע כי "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא, פ"ו א'), וריש לקיש סבר כי בכוחה להפוך זדונות לשגגות. עד כדי כך! אבל בכל מקרה התנהלה התשובה רק במישור מערכת היחסים האישית שבין האדם לקוֹנוֹ.
עד שקם לפני כ-160 שנה יהודי חכם, הרב יהודה אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – תשרי תרל"ט, 1878), רב בקהילת זמלין שבבסרביה, שפירש באופן מהפכני עד להדהים, מחודש, את המונח הוותיק תשובה.
מלך שגזירותיו קשות
הריא"ל גרס, כי קיימים שני רבדים של תשובה, ושניהם עולים מן השורש שו"ב, ומובנם חזרה אל המקור. הרובד האחד הוא תשובה אישית, המחייבת את האדם הפרטי לשוב אל חיק הבורא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; והרובד השני הוא תשובה כללית, קולקטיבית, של האומה כולה, ועניינה שיבה לארץ ישראל וקימום האומה והארץ מחורבנן. "תשובה כללית [היא] שישובו ישראל לארץ הקדושה", כתב במאמרו המונומנטלי 'פתח כחודו של מחט'.
ניתנה האמת להיאמר, שאף שמדובר ברעיון מבריק, מרעיש מבחינת התעוזה שבו, שאיש מכל הוגי הדעות שקדמו לא העלו לפניו, יש לו שורשים כבר במקרא ובחז"ל. שיבת שמואל הנביא לביתו מתוארת במלים אלה: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז', י"ז). ואילו התנא הארצישראלי רבי יונתן, מתלמידי רבי ישמעאל, אמר כבר לפני 1,900 שנה, כי "גדולה תשובה שמקרבת (נוסח אחר: שמביאה) את הגאולה".
ואולם, מדברים אלה לא ברור אם מדובר בתשובה פרטית או קולקטיבית. היה זה כאמור הרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, שראה בתשובה פתח לגאולה לאומית. הוא פירש את מאמרו של האמורא הבבלי רב: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה", באורח מקורי, חדשני ונועז: אין מדובר כאן בתשובה במובנה הרגיל, אלא בשיבה [=תשובה] לארץ ישראל.
הריא"ל קבע שקיים חילוק בין תשובה פרטית – זו שעליה כתבו פוסקי והוגי הדורות – לבין תשובה כללית. לאחר תיאורו את התשובה הפרטית, שמחייבת כל אדם מישראל, הוא עובר לתשובה הלאומית (כתבי ריא"ל, ע' 323-4): "אבל התשובה הכללית, רוצה לומר, שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו לארץ נחלת אבותינו, כי 'הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה' (כתובות, ק"י, ב') ו'ישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם' (עבודה זרה ח', א')".
וכך גם פירש את אימרת הרמב"ם: "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (הלכות תשובה ז', ה'): "רצונו לומר", אומר הריא"ל, "תשובה כללית שישובו לארץ ישראל הקדושה" (כתבי ריא"ל, ע' 324). במלים אחרות: תשובה כללית אינה אלא השיבה לא"י.
ובהמשך (ע' 400), על מאמר חז"ל: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן – ומחזירן למוטב" (סנהדרין צ"ז ב'), מזהיר הריא"ל: "אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כורחם, שלא בטובתם, 'כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ' (שמות ו', א'), ... 'וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל' (דברים כ"ח, מ"ח)". כמה כואב להיווכח, במבט לאחור, עד כמה אמיתית היתה אזהרתו של הגאון מזמלין.
"שיבה למקום שממנו יצא"
תפיסתו המקורית של הריא"ל, היא שמונחת ביסוד זכות השיבה שפיתח אבי הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל, שליחה של ההשגחה ליישום חזון הנביאים לקיבוץ הגלויות, שעליו אמרו חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו שמים וארץ" (פסחים פ"ח ע"א).
הרצי"ה קוק כל כך העריץ את הרצל, עד שטרח להציב תמונתו על השידה בחדרו, לצד תמונותיהם של הגר"א ואביו הראי"ה. לשאלת תלמידו הרב יואל בן נון לפשר הצבתו דמותו של הרצל בין גדולי הרבנים, השיב: "אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ה' להתחיל להוציא אותנו מן הגלות". ('נס קיבוץ גלויות', 152).
מסתבר שהרצל שאב את רעיון זכות השיבה מכתביו ודרשותיו של הריא"ל. בין הריא"ל לבין הסב שמעון לייבל הרצל, שליח הציבור בתפילות הימים הנוראים, התקיימו קשרים תכופים, ואילו האב יעקב, חי בזמלין עד גיל 15. הסב והאב התוודעו למאמר 'פתח כחודו של מחט', ומן הסתם הורישו תכניו לבן-הנכד בנימין זאב. במאמר זה כתב הריא"ל: "תדע לך, שתיבת 'תשובה', הוראתו הראשונה היא, שישוב האדם אל המקום אשר ממנו יצא... ורז"ל, על דרך ההשאלה, הניחו את השם הזה, לשָב מחטאו... והוראתו הראשונה נשכחת כמֵת מלב". אין ספק, שרעיונות אלה חילחלו בלבותיהם של שלושה דורות במשפחת הרצל, לרבות בנימין זאב עצמו, שהיה בן 18 בעת פטירת הריא"ל, והזרימו אש קודש ברעיון הציוני.
השיבה למשמעות המקורית של המונח 'תשובה', על פי ריא"ל, היא שהפכה את חזון המדינה היהודית וקיבוץ הגלויות, מתקווה ציונית, כמעט דמיונית, לריאליה מציאותית. אשרי העם שככה לו. אשרי העם שלנגד עיניו מתקיימת מצוות התשובה במשמעותה הרחבה. בזכותה בוודאי נתברך כולנו, העם היושב בציון, בגמר חתימה טובה.