הגבולות של רוב מדינות ערב השוכנות ממזרח לים התיכון סומנו בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, על חורבותיה של האימפריה העותומנית.
הגבולות סומנו על פי האינטרסים של בריטניה וצרפת, ועל בסיס הקשרים שהיו למדינות אלה עם קבוצות מקומיות. שתי קבוצות שאינן מוסלמיות קיבלו מדינות עצמאיות: היהודים קיבלו מבריטניה הבטחה – הצהרת בלפור – שהיא תסייע להקמת בית לאומי עבורם, והנוצרים שמצפון לישראל קיבלו מצרפת את לבנון כמדינה נפרדת מסוריה. לתנועה הציונית היהודית הייתה נוכחות פעילה במסדרונות הפוליטיים בבריטניה, והצרפתים הזדהו עם פחדיהם של הנוצרים בלבנון מלהיות מיעוט במדינה בעלת רוב מוסלמי.
קבוצה אתנית אחת – הכורדים – נשארה בלי מדינה, וחולקה לארבע מדינות: עיראק, סוריה, תורכיה ואיראן, בעיקר מכיוון שלכורדים לא היה ארגון מייצג בזירה האירופית, ושום מדינה לא לקחה עליהם חסות. הכורדים לכן הם הקרבנות האמתיים והגדולים של הסכמי סייקס ופיקו. בכל מדינה שחלקם צורף אליה הם שנואים, שלולי זכויות, דחוקים לשוליים ונרדפים. מאז שנוסדו המדינות באזור נהרגו מאות אלפי כורדים במאבקים שהם ניהלו נגד ממשלות המדינות שאליהן הם צורפו. מדינת ישראל סייעה לכורדים בצפון עיראק במחצית הראשונה של שנות השבעים.
מצבם האזרחי הבעייתי גרם להם להיות עזי נפש ובעלי תודעה לאומית עזה, שבמקרים רבים גוברת על המסורות השבטיות והפלגנות שעדיין קיימת בקרבם. תחושת המצור וההכרח להילחם באופן מתמיד על קיומם וזכויותיהם חייבו אותם לגייס את כל מי שיכול לאחוז בנשק, וכך הצטרפו נשים כורדיות רבות לשורות הלוחמים, בניגוד למסורת השבטית המזרח תיכונית המעניקה לאישה בדרך כלל את תפקידי המשפחה והבית.
במהלך החדשים האחרונים הורע מצב הכורדים באופן חמור כאשר "מדינת האסלאם" הופיעה על זירת האירועים בסוריה ובעיראק. ארגון טרור אכזרי זה תוקף ומחסל את כל מי שאיננו מוסלמי סוני, וראינו את הגורל הנורא שנפל בחלקם של בני הדת היזידית: רצח, הרעבת המונים למוות, מכירת נשים בשוק העבדים ואיסלום כפוי. גם מקומות יישוב של מוסלמים סונים אינם זוכים ליחס שונה אם אינם מצטרפים ל"מדינת האסלאם" ואם הגברים אינם מסתפח אל קבוצות הרצח של הארגון.
הכורדים – שרובם מוסלמים סונים – אינם מצטרפים ל"מדינת האסלאם" ולכן גורלם הוא להילחם כדי לא להישמד. העיר קובאני נמצאת במוקד ההתרחשות מאז כחודש, וכל הצדדים המעורבים משחקים בכורדים בני העיר משחק מלוכלך. אסד נהנה לראותם נמלטים לתורכיה, התורכים שונאים אותם ולכן לא סייעו להם עד הימים האחרונים, המערב עסוק באבולה ואיך להציל את בגדד ועיראק, ורק הכורדים מעיראק ותורכיה רוצים לבוא עם נשקם לקובאני כדי לסייע לאחיהם הנצורים בה.
מדינות העולם בכלל והמדינות הסובבות את הכורדים בפרט מוכיחות בימים אלה שוב לכורדים – אם הם בכלל היו זקוקים להוכחה – שרק הם יכולים לסייע לעצמם. רק כוח כורדי, צבא כורדי ומדינה כורדית הם הערובה לכך שהעם הכורדי יוכל לחיות חיים נורמאליים כמו כל עם בעולם שזכה למדינה משלו. זו בראש ובראשונה עמדה מוסרית, שכן כל עם שזכה בעצמאות חייב לעמוד לצד הכורדים כדי שגם הם יוכלו לחיות כעם חופשי בארצו שבה הוא גר כבר אלפי שנים. הם אינם מהגרים, אינם פולשים, והם לא ילכו לשום מקום אחר.
בימים האחרונים מתקיימים מפגשים של גולים כורדים והם מטקסים עצה כיצד לקדם את העניין הכורדי לקראת ממשל עצמי ברמה מסוימת, כאשר ברקע עומד איום תורכי לחסל כל גילוי של עצמאות כורדית על מה שבעבר היה מדינת סוריה. מול עיני הכורדים של סוריה עומדת הדוגמה של אחיהם בעיראק החיים בחבל אוטונומי כבר יותר מעשרים שנה, עם ממשלה, פרלמנט, צבא, אמצעי תקשורת ומערכת כלכלית משלהם, תוך שמירה על קשר מצומצם למדיי עם עיראק. פליטים כורדים מסתובבים בעולם ומנסים לגייס תמיכה ציבורית ופיננסית בבעייתם הצודקת. העולם – מדינות, ארגונים ואנשים – חייב לתמוך בהם.
העולם חייב לומר לכורדים: "הגיע זמן גאולתכם. הגיע הזמן להכריז על מותן של סוריה ועיראק המלאכותיות שנוצרו בהסכמי סייקס ופיקו, והגיע השלב שבו מתחילים לעצב את המזרח התיכון על פי האינטרסים של עמיו, לא של בריטניה וצרפת. הקולוניאליזם נעלם לפני שבעים שנה, והגיע הזמן למחוק את המורשת הקולוניאליסטית, גבולות סוריה ועיראק. מה שקרה ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה ולברית המועצות, חייב להיות המודל של העיצוב מחדש של המזרח התיכון. כולן התפרקו למרכיבים אתניים וכיום רובן הן מדינות לגיטימיות ושלוות, מתפתחות ומתקדמות. גם אוקראינה מתפרקת, וזה תהליך טבעי בעולם שבו ההשתייכות האתנית היא בעלת משמעות גדולה בעיני רוב הציבור, עד כדי כך שקבוצות מוכנות להיכנס למלחמה זו בזו בשל הבדלי לשון, תרבות ומסורת.
המזרח התיכון בעניין זה איננו שונה מאירופה. גם פה הנאמנות למסגרת המסורתית – השבט, העם, הדת והעדה – חזקה יותר בעיני הציבור מהנאמנות למדינה המודרנית, ולכן המדינות, סוריה ועיראק במיוחד, נכשלו במשימה העיקרית של מדינה: להתנחל בלבבות הציבור, ליצור תודעת עם עיראקי וסורי, ולהחליף את הנאמנות וההזדהות המסורתית בזו המדינתית המודרנית. לכן הכורדים עדיין מוגדרים על ידי אחרים, ומגדירים את עצמם ככורדים, לא "סורים", "עיראקים", "תורכים" או "איראנים".
מדינות המערב בכלל, וישראל בפרט, חייבות לנקוט עמדה מוסרית, שהיא גם עמדה מציאותית, ולתמוך במילים ובמעשים בזכותם המלאה של הכורדים לעצמאות שלמה ולמדינה ככל מדינות הלאום בעולם. רק מדינה כזו תשחרר אותם מהסיוט בן עשרות השנים שהם חווים רק בגלל אינטרסים קולוניאליים שמזמן כבר לא קיימים. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במדינות המשתוקקות להכיר ב"עם פלסטיני", עם מומצא שלא היה ידוע עד שנות השבעים של המאה הקודמת, "עם" ללא ייחוד לשוני, תרבותי, אתני או טריטוריאלי. העם הכורדי הוא אמיתי ולכן ראוי להכרה ולזכויות הרבה יותר מהעם הפלסטיני הווירטואלי.
תורכיה לא תאהב את ההכרה הבינלאומית בזכויות הכורדים, שכן התורכים טובחים בכורדים ללא רחם, ועשרות אלפי כורדים נהרגו בתורכיה ובעיראק בפעולות של צבא תורכיה במהלך שלושים השנים האחרונות. העולם – מתוך עמדה מוסרית – חייב לומר לתורכים "עד כאן. הגיע הזמן שתכירו בזכויות הלגיטימיות של קבוצה נרדפת ומדוכאת, שאתם אחראים לסבל של חלק גדול ממנה."
גם ממשלת עיראק הערבית תעשה קולות שהיא לא רוצה מדינה כורדית על חשבון השטח והנפט של עיראק. עם זאת, ברגע שתקום מדינה כורדית לא מעט ערבים עיראקים יפלטו אנחת רווחה ויאמרו: "ברוך שפטרנו". אסד גם הוא ישמח בלבו אם העולם יגאל אותו מייסורי הכורדים, והאיראנים שגם בשטחם חי מיעוט כורדי יתחילו לחשוש שגם הכורדים שאצלם רוצים להיפרד ממדינתם שהשתלטה עליהם בזכות הבריטים.
אם אכן הכורדים באיראן ימשיכו את המגמה של רצון לחיות במדינה נפרדת ויצאו למאבק על עצמאותם, ייתכן שפעילותם תעורר מיעוטים אחרים – בלוצ'ים, ערבים, אזרים – החיים באיראן, לדרוש זכויות אתניות ואולי אף לדרוש את הזכות הלגיטימית להיפרד מאיראן. תסריט כזה, שהוא מציאותי כמו שהוא מציאותי בעיראק, סוריה ותורכיה, עשוי להביא את איראן למלחמת אזרחים ולקריסה כמו שמתרחש בעיראק ובסוריה, וזה עוד ייתרון שיצמח ממדינה כורדית.
תועלת חשובה לא פחות ממדינה כורדית תצמח להתמודדות מול "מדינת האסלאם". הכורדים מוכיחים שהם הכוח היחיד כמעט באזור, הנחוש בדעתו להילחם נגד "מדינת האסלאם". מדינות אחרות – תורכיה, איראן – עד עתה אינן ששות להטיל את חייליהן לשדה המערכה, וכלל לא ברור אם יעשו זאת בעתיד. מדינות המערב וכמה מדינות ערביות מסתפקות בתקיפות מהאוויר, שאין בכוחן לחסל את "מדינת האסלאם". אם לא יוטלו למלחמה כוחות קרקע שיסרקו כל בית, כל שוחה, כל מרתף וכל דירה, לא ניתן יהיה להיפטר מ"מדינת האסלאם", ולכן ניתן להניח שמדינה זו תישאר בשטח עוד שנים לא מעטות, והעולם יקבל את מציאתה כעובדה מוגמרת.
האם זכותם של הכורדים לעצמאות להתקבל כעובדה מוגמרת קטנה מזו של "מדינת האסלאם"? במצב של מזרח תיכון קורס, חייבים להתחיל מחדש בתהליך של בניית מדינות חלופיות למדינות שהכזיבו. מדינה כורדית יכולה להיות התחלה מחודשת ונכונה של ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, התחלה עם סיכוי הצלחה גדול הרבה יותר מההתחלה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שכשלה ברוב המקרים. מדינה כורדית תהיה "הדבר הבא" של האזור, ותפיח תקוה בלבות רבים שהתאכזבו מ"האביב הערבי". "אביב כורדי" יפתח את תקופת "אביב העמים" המזרח תיכוני, 166 שנים אחרי ש"אביב" כזה החל באירופה.