1.
חמש דקות אחרי הפיגוע ברכבת הקלה במזרח ירושלים, סימסה לי תושבת האזור: "לא נעים להגיד, אבל כמעט חיכינו לזה. אנחנו סובלים פה כבר שבועות מהפרות סדר, בקבוקי תבערה, אבנים. מאות אירועי טרור שהיו עלולים להסתיים ככה – ואף אחד לא יודע. כולם מדברים על המפלגה של כחלון ועל הזקן החדש של יאיר לפיד. אולי עכשיו סוף סוף יתעוררו".
2.
בשבוע שבו ירושלים עלתה לכותרות בהקשר האלים, הנה שתי תמונות ירושלמיות אחרות לגמרי, מהחג האחרון. שתיהן מבטאות גם הזדהות רגשית וגם תמיכה כלכלית בעיר הבירה:
ביום רביעי בלילה, שמחת תורה, הייתי בחו"ל. סליחה, הייתי בשכונת שערי חסד. היינו אחת המשפחות הישראליות היחידות בין מאות דוברי אנגלית שגדשו את בתי הכנסת בשכונה. אפילו הממתקים שחילקו לילדים ב"הקפות" היו תוצרת ארצות הברית (ויוקרתיים הרבה יותר מהטופי-במבה שהישראלים מחלקים במעמד הזה). רובם, חרדים אמריקאים אמידים מאוד, לא גרים כאן כל השנה. הם באים רק לחגים ונשארים אחריהם לעוד כמה ימים של שופינג וטיולים. רובם משאירים אחריהם כאן לכל השנה זוגות צעירים, הילדים שלהם, שלומדים ועובדים כאן בשנות הנישואים הראשונות. מסביב, שלטים באנגלית מכריזים על בתי קפה וחנויות בייגלס וסושי וגם חנות ספרים באנגלית.
אחד מבתי העסק האלה אפילו סגור ביום ראשון, כלומר בסאנדיי. אבל את הזרות האמיתית הרגשתי למחרת בערב. בעודנו יוצאים מהשכונה ברכב, עם צאת החג, ראינו את אותם אנשים, שוב בבגדים מהודרים, יוצאים שוב ברגל אל בתי הכנסת ומתחילים שוב את ההקפות. על פי ההלכה, תושבי חו"ל מציינים חג כפול, המכונה "יום טוב שני של גלויות". כן, גם אם הם נמצאים בחג אצלנו בארץ. וכך בעוד מסביב ירושלים חזרה להיות סואנת ושוקקת, אלפי תושבי חוץ המשיכו לשמור בה על קדושת חגם.
אהוד בנאי כותב בשיר "ברוקלין" על התקווה להעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל. חלק מהתקווה הזו הולך ומתגשם.
3.
תמונה שנייה: בחול המועד סוכות צעדו בירושלים יותר מ-7,000 איש מ-35 מדינות. המצעד החגיגי הזה נראה, מהצד, מעט נאיבי. משלחות של נוצרים אוהבי ישראל פוסעות בזו אחר זו, מנופפות בהתרגשות בדגליהן וקוראות קריאות "ווי לאב יזראל" ו"עם ישראל חי", כאילו אין מחאת מילקי ואין ג'ון קרי בעולם. אפילו הנהגים שנתקעו בפקקים בגלל הרחובות הסגורים, התקשו לכעוס על מי שמרעיף עליהם כל כך הרבה אהבה. ילדי ירושלים שוב יצאו מורווחים: הצועדים לא הפסיקו להשליך עליהם מזכרות, דגלונים וממתקים.
הנוצרים האוונגליסטים האלה לא אהובים כל כך על השמאל בישראל, בגלל ההתייצבות שלהם לימינה של המדינה וההתרגשות שלהם ממימוש ריבונות יהודית על כל חלקי הארץ. אבל גם הימין הישראלי לא ממהר לחבק אותם, כי דתיים רבים חושדים בהם ברצון מיסיונרי להפוך את כולנו לסוג של נוצרים. במו עיניי ראיתי ילדים דתיים אוספים את כל המרצ'נדייז שהצועדים זרקו עליהם, אבל ממהרים להשליך את אלה שעיטר אותם צלב. כל זה לא הפריע לאלפי הצועדים להמשיך לשיר בתמימות ובאקסטזה, לאורך רחוב בצלאל, עוד ועוד שירי ציון. מלצרית באחד המלונות בעיר, שהוצפו בתיירים האלה בחג, סיפרה לי שכל כוס קפה שהגישה להם הייתה עבורם "משקה מרווה מארץ הקודש".
4.
השבת הנוכחית הוכרזה כ"שבת יהודית בינלאומית". הפורמט החל בשנה שעברה בדרום אפריקה, והגיע לכאן: ניסיון כלל עולמי לשמור שבת, תוך דגש על הימנעות מסלולרים, מחשבים וחדשות. מחוף פרישמן ועד הטיימס סקוור ייערכו סעודות שבת המוניות, והעובדה שפאולה עבדול ואושרי כהן הם הפרזנטורים של הפרויקט, ולא רבנים, רק מוסיפה לו פופולאריות בקרב צעירים יהודים ברחבי העולם. המצטרפים מספרים על תחושת שחיקה ועייפות מששת ימי המעשה, ורצון ליום אחד של ניתוק מכל ההמולה ושל התחברות לעצמם, למשפחה ולחברים.
פרשת השבוע, פרשת "נח", מספרת לכאורה רק על המבול ששטף את העולם ועל בניית התיבה. אבל יש פרשנים שרואים בתהליך שעובר נח משהו אוניברסלי יותר, שנוגע לכל אדם. בהתחלה מקבל נח ציווי: "בוא אל התיבה". כלומר, תבנה לעצמך מרחב מוגן מפני השיטפון והסערה שבחוץ ותסתגר בו עם המשפחה שלך. תתנתק מהמציאות ומהעולם שמסביב ותשמור על דרכך ועל הערכים שלך. אבל בסוף הפרשה שומע נח הוראה הפוכה: "צא מן התיבה". כלומר: השהייה בתוך התיבה היא מבורכת, אבל צריך לצאת אל העולם ולפעול בו, ולהאיר אותו מתוך אותם ערכים שספגת בתיבה. השהייה בתיבה היא שנותנת את הכוח לפעול אחר כך בעולם שבחוץ. פרשת נח מלמדת אותנו לדורות על האיזון בין הפנים לבין החוץ, בין השקט לבין המבול.
ובחזרה לשבת: היה מי שהשווה בינה לבין תיבת נוח. כלומר, השבת היא סוג של תיבה אליה נמלטים פעם בשבוע מפני מבול העבודה.
5.
יום שלישי אחר הצהריים. גם המתנה בתור הארוך במרפאת נשים ב"מכבי" בחודש תשיעי יכולה לספק תובנות על החברה הישראלית. קשה שלא להפוך שם לסוציולוג חובב. הנה כמה מסקנות (סטריאוטיפיות?) משעות ארוכות בתור:
הזוגות החילונים באים ביחד. נרגשים. עוברים בצוותא על המסמכים הרפואיים, בסיבוב שבין האולטרה-סאונד למרפאת האחיות. מדי פעם הם מעדכנים בטלפון את הקרובים בהתקדמות של הבדיקות והתוצאות. יש אווירת משימת ריאליטי באוויר. של זוג.
הדתיות והחרדיות באות לבד. כלומר, לבד אבל עם טלפון. ביד אחת יש אולי ספר או ספרון תהלים, אבל ביד השנייה הן מנהלות מהסלולרי, בשלט רחוק, את הבית ו/או את המשרד. לפעמים קשה להבין אם ההוראות ניתנות בצד השני של הקו למשפחה שלהן או לעובדים שלהן (ואם למשפחה – האם הן ניתנות לבעל או לילד). אפשר להאזין מהצד לכל תמצית דילמות הפמיניזם: רעיה, אימא ועובדת. בין שניצל במיקרו לדו"חות כספיים לבוס.
העולות מרוסיה באות עם הילדים. ולא רק איתם, אלא עם חומרי קריאה או משחקי חשיבה עבורם. צודקות, לא חבל לבזבז פה את הזמן? הן גם מראות לילדים השקטים, בני 5-6, את התוצאות של הבדיקות הרפואיות ומסבירות.
לא מנומס לצלם שם, אבל אם הייתי מצלמת את האנשים שלידי בתור השבוע, היו רואים בהם זוג רומנטי מתלחש ומתרגש בעיניים בורקות, חרדית שהצליחה כרגע לפתור בתבונה מריבה סוערת בין שלושה גורמים (אני מקווה שאלה היו הילדים שלה) ואימא שבאמצע המרפאה הומת האדם משחקת בשיא הריכוז עם הבן שלה שח-מט (!) ברוסית.
ובקצה המסדרון – מרפאת הפוריות. תור אחר, באווירה אחרת, שמזכיר כמה שום דבר לא מובן מאליו.