1.
השאלות שכל אחד שאל את עצמו בעקבות העדות המרתקת של שולה זקן, לא היו פליליות-חוקיות אלא אנושיות. פסיכולוגיות. הרי פחות מעניין על אילו סעיפי חוק יבשים בדיוק עבר אולמרט, ויותר מעניין לשאול: מה, הוא באמת בטח בה עד כדי כך? הוא לא חשד שהיא מקליטה? והיא, אחרי ששתקה כל השנים וכבר הלכה לכלא, פתאום חושפת את הכול? ומה כל אחד מהם חושב ומרגיש עכשיו?
ההתנהלות של אולמרט חושפת מנגנון עתיק ומרתק. חז"ל קראו לו: "עבירה גוררת עבירה". הרי מה שעבר עליו השבוע כמעט לא קשור לעבירות המקוריות שעליהן נחקר, אלא לניסיון שלו לטשטש אותן. וכך, בדרך, הוא הסתבך יותר ויותר. החשדות נגדו על עבירה אחת – גרמו לו לעוד עבירות. אולמרט לא הראשון שזה קורה לו. מרתק לבדוק כמה מהפרשות הכי מדוברות בשנים האחרונות, ולגלות שזה מתרחש שוב ושוב:
אביגדור ליברמן, למשל, נחקר תחילה על מיליוני שקלים בחשבונות של חברות בבעלותו ובבעלות הבת שלו. אחרי שהחקירה הזו נסגרה נשאר ליברמן עם עוד פרשה: האשמות שניסה להיחלץ מהחקירה ההיא על ידי קבלת מידע סודי מהשגריר בבלרוס על התיק נגדו. בסוף, אגב, זוכה גם בפרשה הזו.
צחי הנגבי הואשם בזמנו בשורת מינויים פוליטיים. הוא זוכה, אבל הורשע רק בעדות שקר, כשניסה לטשטש אחריות בנוגע לחלק מהפרטים.
זוכרים את נעמי בלומנטל ופרשת החדרים במלון "סיטי טאוור"? גם היא מיהרה אחרי פרסום הפרשה הראשונה להיפגש עם פעילים, לתאם גרסאות, וכך הורשעה גם בהדחת עדים ובשיבוש הליכי משפט.
והשבוע, כאמור, שמענו איך אולמרט מנסה להקטין עניין פלילי אחד, בעודו מגדיל סיפור פלילי חדש ועסיסי נגדו. הוא מנסה לשכנע את שולה לא להעיד בתיקים האחרים, ויוצר במו פיו תיק חדש. חקירה גוררת חקירה.
זה אנושי. כשאנחנו מפשלים אנחנו מנסים לחמוק ולמחוק, אבל הרבה פעמים רק מסתבכים עוד יותר. חז"ל, אגב, קובעים שזה עובד לשני הצדדים: לא רק עבירה גוררת עבירה. גם מצווה גוררת מצווה.
2.
יום חמישי, חמש בערב, מקלט ציבורי בשכונה החרדית "מקור ברוך" בירושלים. בחוץ התחיל לרדת גשם וילדים ממהרים להסתלק מגן השעשועים שליד המקלט, בפנים – גלריית אמנות מוארת ומעוצבת. "במבצע 'צוק איתן' נאלצנו לפנות מפה את יצירות האמנות, כדי שהמקלט יוכל לפעול כמקלט", מסביר מרדכי (פופיק) ארנון, אחד מיוזמי הערב, "ועכשיו חזרנו לשגרה".
עשרות גברים ונשים הגיעו לשם, לטקס קריאת הגלריה על שם איקא ישראלי ז"ל, אחת מאושיות הבוהמה התל אביבית שחזר בתשובה יחד עם ארנון ועם אורי זוהר. זה לא תוכנן מראש, אבל הערב נחלק בעצם לשני חלקים שונים מאוד. בהתחלה זוהר, הרב אורי זוהר, נותן שיעור תורה. לא אומנות ולא בטיח. "אנחנו חיים בדור של תשובה," הוא פותח, "וזה המהלך החברתי, המדיני, הפוליטי והמוסרי הכי חשוב שקרה בעם ישראל בשנים האחרונות. זה נס נסי הנסים, מי האמין שיישאר אחרי השואה זכר לחיים של תורה ומצוות?". הוא מדבר על הציונות ועל החרדיות, על כך שכולם ("כולל החרדים") צריכים לחזור בתשובה ובסוף הדרשה הוא סוגר את כרך הגמרא שממנו ציטט תוך כדי, אומר שוב שהדברים היו "לעילוי נשמתו של איקא היקר", ועוזב את המקום.
אבל אז, מתחיל שיח אחרי לגמרי. הדור השני של עולם התשובה, מתברר, לא התנתק כל כך מהר מעברו האמנותי. ולא רק חוזרים בתשובה, גם חרדים מבטן ומלידה עוסקים בשנים האחרונות באמנות באופן מקצועי. המנחה, ישראל גליס, מספר על פורום הקולנוענים החרדים שהקים.
בקהל יושבת גם המנהלת של השלוחה החרדית החדשה של האקדמיה לאומנות בצלאל. כן, יש דבר כזה. היא ועוד אמנים רבים מתחילים לדבר בחלל הגלריה על יצירה בתוך גבולות ההלכה, על מהי בכלל אמנות יהודית, וכשמישהו שואל למה איקא ישראלי לא הפסיק לצייר גם כשכבר היה חרדי, אחרי ימיו בקפה "כסית", עונה לו מישהו מהקהל: "זה כמו לשאול למה הוא לא הפסיק לנשום".
בסוף עולה לדבר מוטה ברים, שגדל בבית חסידי ועובד כמורה בתלמוד תורה. הוא מספר על הצלחתו להכניס שיעורי ציור ויצירה לתוך מערכת החינוך הזאת, ועל היחס האוהד שקיבל מגדולי התורה לעיסוק יוצא הדופן שלו. "ישבתי עם הרב אלישיב 14 דקות והראיתי לו עבודות שלי," הוא מספר, "ובסדר היום שהוא ניהל, 14 דקות זה נצח. הוא גם נתן לי הוראות והדרכות, למשל איך לצייר את האבות, אברהם, יצחק ויעקב".
ואז הוא עובר לספר על התערוכה האחרונה והמפתיעה שלו, שהוצגה ב"בית האמנים" בירושלים. הכול החל כשהוא התבונן בנייר האפייה המוכתם שנותר במגש האפייה אחרי שסיים לאפות את החלות לשבת, ואז ראה שם משהו. זה הוביל לתערוכה של ניירות פרגמנט. הניירות שבדרך כלל נזרקים לפח אחרי אפיית החלה מעולם לא נראו כל כך מסעירים: ברים לש ואפה ויצר תערוכה שלמה מהשאריות האלה שנותרות על הנייר. לדבריו יש בתערוכה גם מסר חברתי: "זה גורם לאנשים להסתכל אחרת על דברים שהם משליכים כלאחר יד. ויש פה עוד עניין: היום קונים חלות מוכנות במכולת, הכול מגיע לצרכן ארוז וגמור. התערוכה מחזירה אותנו לאפיית החלות בתנור, בבית, עם ריח של שבת".
3.
פרשת השבוע היא פרשת "וירא". נהוג לומר שרגע השיא בפרשה הוא עקידת יצחק, ואכן המעמד שבו אברהם כמעט מקריב את בנו הפך סמל לדורות. אבל בתחילת הפרשה מסתתר עוד מעמד דרמטי, שזכה להרבה פחות תשומת לב: אברהם אבינו יושב בפתח האוהל שלו, כמה ימים אחרי שעבר ברית מילה. זהו יום חם, אברהם חלש, ואלוקים מתגלה אליו. בדיוק אז עוברים שלושה אורחים ליד האוהל. ואז קורה דבר מפתיע: אברהם מפסיק ביוזמתו את השיחה עם הבורא, מבקש ממנו שימתין לו, ורץ לארח את השלישייה הזרה הזאת. מה בעצם קורה כאן? אברהם אבינו מדבר עם השכינה, אבל הכנסת האורחים נראית לו דחופה יותר.
מדובר בשלושה אנשים לא יהודים שכלל אינם מוכרים לו שעוברים שם במדבר – וזו משימה שנראית לו חשובה עד כדי הפסקת הנבואה. הוא נוטש רגעים של התעלות וקדושה לטובת עבודות פיזיות פשוטות של הכנת מזון והגשתו. חלק מהפרשנים, אגב, אפילו טוענים כי הקדוש ברוך הוא המתין לאברהם, ואז המשיך לדבר איתו, בתום האירוח.
מה משמעות ההכרעה הזאת של אברהם? מה היא מלמדת את הדורות הבאים, בניו ובני בניו? חז"ל כתבו על המעמד יוצא הדופן הזה את המשפט: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".