"...ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (כג,ב)

תיבת "ולבכתה" נכתבה בספר התורה ב"כ" קטנה, וכתב בעל הטורים בטעם הדבר שאברהם לא בכה אלא מעט לפי ששרה זקנה הייתה.

לכאורה יש להעיר על דברי בעל הטורים, שהרי עצם העובדה שאברהם אבינו בא במיוחד לחברון בכדי לבכות על פטירתה של שרה, מלמדת שהבכי על שרה היה פעולה מתוכננת מראש לכבודה של שרה, ולא התפרצות רגשות שמושפעת מגיל הנפטר וכדו', ולפי זה לא היה לאברהם למעט בבכי בגלל זקנותה של שרה.

ונראה לבאר על פי דברי הראשונים בפרשת ראה, שכתבו בטעם איסור גדידה וקרחה על המת, שהמתאבל על מתו יותר מדי, מראה כביכול שאינו מאמין בקיום הנפש לעולם הבא. אך מכל מקום מן הראוי להתאבל על הנפטר משתי סיבות: [א] מפני כבודו של הנפטר שאנו מראים שהוא חסר לנו. כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (מז,ב) הספד יקרא דשכבי (הספד כבודו של הנפטר).  [ב] מפני שאנו מצטערים עליו שלא יוכל עוד לזכות לעצמו ע"י מעשים טובים. וכדברי המשנה (סנהדרין עא,ב): מיתת צדיקים רע להם ורע לעולם. ופירש שם רש"י, "רע להם, שאין עוסקים בתורה. ורע לעולם, שהתורה שהם עוסקים בה מגינה על הדור, וכשהם מתבטלים פורענות באה לעולם."

ונראה ששתי הסיבות הנ"ל הן החילוק בין בכי והספד. בכי הוא ביטוי לצער שפקד את המתאבל בגלל צערו של הנפטר, והספד הוא ריבוי דברי שבח אודות הנפטר לכבודו של הנפטר שמראה על ההפסד לנו (הספד והפסד –
אותן אותיות).

לפי המבואר, על שרה אמנו היה שייך הספד ולא בכי, משום שהיא מימשה את כל ימי חייה עד תומם, כמו שכתבו המפרשים ("העמק דבר", מלבי"ם) על הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כג,א): שלכאורה המילים "שני חיי שרה" נראות כמיותרות. אלא שהתורה באה להשמיע במילים אלו שכל חיי שרה היו חיי השכל ועבודה, שהם נקראים חיי אדם. ונראה שזו גם הכוונה במה שפירש רש"י שם, חיי שרה – כולם שוים לטובה. ומסתבר שכוונת רש"י למעשיה הטובים של שרה, ולא לטוב בבחינה גשמית, שהרי אי אפשר לומר על אשה שהייתה עקרה עד גיל תשעים, שכל ימי חייה היו טובים בבחינה גשמית.

ולפי זה אצל שרה, שמילאה את שנות חייה שנגזרו לה, וגם מימשה אותם לטובה עד תומם, לא היה שייך לבכות עליה, כמו על מי שעדיין לא השלימה את עבודתה. אדרבה, ריבוי בכי על כך היה גורע ממעלתה, ופוגע בהספד, משום שמראה כאילו לא השלימה את עבודתה בשנות חייה הארוכות. לכן אברהם אבינו מיעט בבכי, מדין הספד. ויתר מזה, מיעוט בבכי הוא ההספד הגדול על שרה, משום שהראה במיעוט הבכי ששרה מיצתה את כל שנות חייה ואין מקום לבכות על צערה.

אותו רעיון אנו מוצאים בדברי רש"י על הפסוק:

"ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (לא,ב)

אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות. לא אוכל עוד לצאת ולבוא. שניטלה ממני רשות וניתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה (רש"י).

דברי רש"י צריכים ביאור, כי אם משה רבינו הולך למות בו ביום, מדוע נימק את אי היכולת להנהיגם בכך שניטלה ממנו רשות הנהגה או שנסתמו ממנו מעיינות חכמה? והרי הולך למות!

ונראה לומר בכוונת דברי חז"ל שעל פיהם כתב רש"י את פירושו, שאחר שמשה רבנו בישר לישראל את הבשורה המרה על פטירתו המתקרבת, המתיק את הבשורה שאין מקום להצטער ולהתאמץ בתפילה עליו יותר מדי, שהרי מתפללים על החולה משני טעמים: [א] לגמול חסד עם החולה, כדי שיאריך ימים וירבה זכויות בימים שיתווספו לו. [ב] אם לעולם יש צורך בחולה, מתפללים עליו שיחיה כדי למנוע הפסד לעולם. על כן אמר להם משה, אין טעם שיתפללו עליו, שהרי אין במיתתו הפסד לעולם לאחר שניטלה ממנו רשות ההנהגה וניתנה ליהושע. ואם רצונם להתפלל כדי לגמול חסד עמו, הרי נסתמו ממנו מעיינות חכמה, שהם עיקר חיותו של תלמיד חכם, כמו שמפורש ברמב"ם (פ"ז הל' א' מהל' רוצח ושמירת הנפש): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלים רבו עמו. שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלי תלמוד כמיתה חשובים. וכן הרב שגלה מגלים ישיבתו עמו".

וכל זאת ללמדנו שניתן בבכי ובהספד להרבות זכויות לנפטר, אם פטירתו תעורר אותנו לבכי וחשבון נפש שיש להרבות בזכויות כל עוד שזה בידינו, וההספד על הנפטר יהיה לו לסנגור בבית דין של מעלה.