חוק הלאום מלאום יאמץ
חוק הלאום מלאום יאמץ

'מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי'. מה לא ברור? היא קולטת גם אזרחים מלאומים שונים, היודעים מי הריבון בה והמקבלים את השלטון היהודי והישראלי. אין ויכוח מהו ההמנון של המדינה, ואין ויכוח מי ישיר אותו.

'מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית המושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום'. מה לא ברור? כל אזרחי המדינה שווי זכויות, אך גם שווי חובות, היודעים ומכירים מהם זכויותיו ואף מהם חובותיו של האזרח למדינתו. כל אומות העולם מבינות ויודעות, שבכל מדינה ומדינה יש חוקי לאום המייחדים את הלאום באותה מדינה, וכל הבאים להתאזרח בה מקבלים עליהם את חוקיה.

סמלי המדינה, המנון התקווה, דגל כחולבן, מגן דוד, מנורת שבעת הקנים, ענפי זית משני צידי המילה ישראל. מה לא ברור? איך ישירו בני דודינו את ההמנון? ואיך הם שרים את ההמנון הצרפתי השוודי והגרמני? איך יניפו אזרחי הארץ הערביים את הדגל הכחולבן? ואיך מניפים הם את הדגל הירוק שחור?

חוק הלאום נחקק בפרשת השבוע. שני הלאומים שנמצאים בבטנה של רבקה, לא ממתינים ללידה כדי להתעמת זה עם זה. הם מתרוצצים כבר בקרבה עוד קודם יציאתם לאוויר העולם. אחרי הלידה תבוא ההכרעה – 'לאום מלאום יאמץ'. לאום אחד יתחזק על חשבון הלאום השני. בניגוד לטבע שבעולם, דווקא הלאום הצעיר והמועט ישתלט על הלאום הרב והמרובה. את החוק הזה חקק ריבונו של עולם.

החוק הזה שינה את כל ההיסטוריה היהודית והישראלית. הצעד הראשון שלו היה לקבוע מי הוא הרב. יעקב קונה את הבכורה מידי עשיו הבז לה, והמודיע שאין לו כל חפץ בה. רק אחרי שמתברר לו מהן ההשלכות של המכירה הזאת, הוא מתבכיין "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי".

החוק הזה קובע שרב יעבוד צעיר. גם אחרי שהצעיר משנה וקונה את הבכורה והופך להיות רב, מסדרת ההשגחה העליונה שתבוא ברכת יצחק ותעניק לו את "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך". תהפוכות המציאות מסדרות את הבכורה והברכה ליעקב, ואת ברכת החרב לעשיו. המתח בין המגל והחרב, מורגש היום היטב בכל מקום יום יום ושעה שעה.

לחוק הזה הייתה הסכמה גורפת. האישור המרובע של ארבעת הנוגעים בדבר, נותן הברכה, מלאכו של מוכר הבכורה, מוכר הבכורה עצמו, והבורא המתערב בעניינים, כתובות על המסמך הגלוי לכל. יצחק אומר לעשיו על יעקב אחרי נטילת הברכה – 'גם ברוך יהיה'. המלאך הנאבק עם יעקב כדי להשיב את הברכה, נאלץ לברך את יעקב על נטילתה. עשיו מודה 'יש לי רב אחי יהי לך אשר לך' ואיני זקוק לברכה שלך. והקב"ה בעצמו מברך את יעקב בבית אל על נטילת הברכה.

אך לא די באישורים, החוק טעון גם חתימה. זו קצת איחרה, אבל טקס החתימה התקיים ביציאת מצרים. הקב"ה מודיע למשה לומר לפרעה, 'כה אמר ה' בני בכורי ישראל'. כאן חתם הבורא על הברכות. כל העיכובים וכל תהפוכות החוק הגיעו למעמד החתימה. העם היוצא ממצרים הוא הבן הבכור של הקב"ה.

על ברכת אברהם אין חולק ואין מערער. גם עשיו יודע שאת הברכה הזאת מייעד יצחק ליעקב. על שאלתו 'הברכה אחת היא לך אבי', לא מוציא יצחק את ברכת אברהם השמורה בידו ונותנה לו. עשיו מבין היטב שמה שמגיע לו היא הברכה הגשמית בלבד. הוא יודע לזהות שארץ ישראל היא ברכת אברהם, והוא שהעניקה ליצחק והוא שמעניקה ליעקב.

חלוקת הארץ לשני עמים לא מוזכרת כלל בחוק. להפך, לאום מלאום יאמץ ויכבוש את הארץ וייאחז בה. גם בני דודינו יודעים שהארץ לא תחולק, לכן הם לא הסכימו לחלוקתה החודש לפני ששים ושבע שנים, בשבעה עשר בכסלו תש"ח, (כט בנובמבר 1947). תביעתם לקבל את החלק שנגזל מהם במלחמת ששת הימים, חוזרת במילים אחרות על דברי עשיו, 'ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי'. את ארצנו לקחו ועתה גם כבשו אותה מידינו.

החוק הזה לא נחקק היום, וגם לא נחקק בהקמת המדינה. הוא חקוק לעד ולנצח נצחים בקושאן ההיסטורי שלנו, המופץ ברחבי תבל, שגם הנוצרים וגם המוסלמים מאמינים בו. אז למה כל כך קשה לממשלה ולכנסת למפלגות ולאזרחי המדינה, להסכים ולאשר את החוק הזה?