בעולם של ימינו מתנהלים שני סוגי שווקים: השוק המערבי והבזאר המזרחי. בשוק המערבי המחירים ידועים מראש כי הם מוטבעים – על פי החוק – על הסחורה, וכל לקוח משלם מחיר זהה, בין אם הוא משתוקק לרכוש את הסחורה ובין אם הוא יכול להסתדר היטב בלעדיה.
אנשי המערב מורגלים בסוג כזה של שוק, ולכן רבים מכלים זמן רב ומשקיעים מאמץ גדול כדי למצוא את בית העסק שבו המחירים של הסחורה הם הנמוכים ביותר. המחיר הוא עניין אובייקטיבי וקשור למוצר, ללא קשר עם אישיות המוכר או זהות הקונה. לא תמצא בארה"ב מי שיעז להתווכח עם המוכר בחנות על המחיר, ומי שעושה זאת מסתכלים עליו כאילו הוא חייזר שנפל מהמאדים, ברברי שלא שייך לתרבות שלנו.
לעומת זאת, במזרח התיכון שולטת תרבות הבזאר. בתרבות זאת ההתנהלות בין המוכר והקונה מתנהלת על בסיס שונה לחלוטין. כאן המחיר נקבע בכל רגע על פי מספר משתנים: עד כמה זקוק המוכר לכסף שיקבל מהמכירה; עד כמה משתוקק הקונה לרכוש את הסחורה, עד כמה חושש הסוחר שהלקוח יעזוב אותו ויחפש סוחר אחר; עד כמה יש בשוק סוחרים אחרים המציעים סחורה זהה.
כאשר המוכר זקוק לכסף, הקונה יכול לחיות גם בלי הסחורה, בבזאר יש סוחרים אחרים עם סחורה דומה והלקוח יכול להגיע אליהם בקלות – מחיר הסחורה יהיה נמוך. אם המוכר לא זקוק לכסף, הקונה משתוקק בכל מאודו להשיג את הסחורה, ובוודאי אם אמר שהוא ישלם כל מחיר, אם אין סוחרים אחרים המוכרים את הסחורה או שאין ללקוח גישה קלה אליהם – המחיר יהיה גבוה. כאן כוחות השוק משחקים תפקיד ראשי בקביעת מחיר הסחורה.
בתרבות הבזאר המזרח תיכוני קיים מרכיב נוסף, שחשיבותו גדולה עד מאוד, המרכיב האישי. המוכר והלקוח רוצים לראות באופן אישי זה את זה, לגעת זה בזה, לדבר זה עם זה ולחוש זה את זה. המגע הבין אישי, החיוך, לחיצת היד, ברכת "ברוך הבא", השאלות, התשובות, הנגיעות האישיות, המחוות הגופניות, כולם חלק מהמשא ומתן על המחיר. עסקה איננה רק עניין כלכלי, היא אירוע בין אישי, כמעט חתונה. כאן מעורבים מרכיבים שאינם כלכליים כלל וכלל: אם הסוחר הוא איש שהקונה לא מוכן לדבר איתו כי הוא – למשל – יהודי, נוצרי, שיעי, סוני, כורדי, פרסי, תורכי או בן לכל קבוצה שהקונה לא אוהב אותה, הוא לא יקנה אצלו גם אם הסחורה, גם אם היא תהיה כמעט בחינם.
בן המערב – תייר לצורך ענייננו – מגיע לבזאר המזרח תיכוני, משתכר מהריחות, מתבלבל מהמראות, מסתחרר מהצבעים, מתלהב מהמוסיקה ונגעל מהצפיפות, קונה מכל הבא ליד כי זה זול, ומגלה בערב, במלון, שהמחיר ששילם היה מופקע, הצבע מתקלף, הסחורה מתפרקת או רקובה, וחלקה בכלל מיוצר בסין ואפשר לרכוש אותו באינטרנט בחצי ממה ששילם בבזאר. למה זה קרה? כי הוא לא מכיר את כללי הבזאר, הסוחרים קלטו אותו ממרחק קילומטר ובכלל לא איכפת להם ממנו כי הוא נוצרי, אמריקני, זר שמשלם את המחיר שאומרים לו והוא בכלל לא מבין את הכללים. הם גם יודעים שהוא חלק מקבוצת תיירים שקיבלה זמן מוגבל להסתובב בבזאר והוא לחוץ בזמן לרוץ מדוכן לדוכן כדי להספיק ולקנות כמה שיותר דברים. הוא לא עומד על המיקח כי אין לו זמן וכי הוא לא רגיל לעשות זאת באמריקה. הוא בכלל חושב שזה לא מכבודו לעמוד ולנסות להוריד מחיר.
המשא ומתן שהתנהל בשש עשרה השנים האחרונות בין איראן והמערב משקף בדיוק את הבדלי התרבויות בין הנושאים ונותנים המערבים ובין האיראנים, אשפי תרבות הבזאר, שהתקיה (הסתרה) והח'ודעה (הונאה) הם יסוד עיקרי בתרבות השיעית שלהם. ההבדלים בין תרבות התייר הזר ותרבות הבזאר הפרסי הביאו את התוצאה המרה, שבה האיראנים קיבלו את המטבע החשובה ביותר להם – זמן, שילמו מעט בסנקציות, ועכשיו הם רואים איך התשלום הזה מתפוגג, והעיקר: סיפקו מעט מאוד סחורה במונחי מגבלות על תכניתם הגרעינית הצבאית.
האיראנים שיחקו כל הזמן את תפקיד המוכר שבכלל לא מעוניין למכור את סחורתו, ושיש לו כל הזמן שבעולם. הם מכרו סחורה פגומה פעם אחר פעם בצורת הסכמים שלא קיימו אותם, והמערב לא הסיק את המסקנה האחת הברורה: הם רמאים מקצועיים, שקרנים כפייתיים ומוליכי שולל גאוניים. הסיבה היא שאין מלבדם סוחר אחר בשוק, וחובה על המערב – כך מרגישים מנהיגיו - להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר. מעולם האיראנים לא הרגישו שהמערב יכול או רוצה לתת להם – לאייתוללות – מכה אחת אפיים שתעיף אותם מהבזאר לעזאזל כדי להביא במקומן סוחר אחר. אז למה שהם יתנהגו בצורה אחרת?
המערב שיחק את תפקיד התייר הבור בהלכות הבזאר: מנהיגי המעצמות שידרו לחץ זמנים, כי הם חייבים לבוא אל עמיהם עם הסכם לקראת הבחירות הקרובות כדי שיוכלו לנפנף בו ולומר "הבאתי שלום בזמננו". האיראנים חשו בלחץ והעלו את המחיר, הורידו את איכות הסחורה ומכרו בסוף הסכמים שלא קיימו.
הם נקטו בטקטיקה של התשה: לתת למערב קצה חוט בצורת ויתור כלשהו, המערב תפס בו רק כדי לגלות שהוא לא קשור לכלום. אבל העיקר, העיקר, הוא החיוכים של רוחאני. אלא שבו את לב הנושאים ונותנים שרק חיפשו את גומות החן הנחמדות שלו בלחייו כשהוא מחייך. הם התמוגגו מנחת באומרם: זה לא אחמדינג'אד, זה איש חדש, נחמד, חייכני, ולא יכול להיות שהוא עובד עלינו כי הוא לא מהקיצונים. הוא איש שלנו כי הוא מדבר אנגלית, גולש באינטרנט ומשתמש בסמרטפון חדיש. זריף המשיך ליצור אצלם רושם דומה.
הבזאר האיראני הצליח בגדול, והתייר המערבי – שאיננו מכיר את כללי הבזאר – נפל שוב: גם שילם את המחיר במונחי זמן נוסף ששילם לאיראנים, גם לא קיבל את הסחורה כי אין לו הסכם, ובכלל לא בטוח שאי פעם יקבל את מה שרצה כי איראן יכולה להגיע אל הפצצה עוד לפני ההסכם בעוד שבעה חודשים.
בני המערב לא הבינו דבר אחד בסיסי: יש רק דבר אחד שמכניס את האיראני ללחץ ואותו הוא לא מוכן לשלם: שרידות שלטון האייתוללות. המערב מעולם לא הציב איום אמין על שלטון האייתוללות, אז למה שהם ישלמו עבור הסכם שהם אינם מעוניינים בו?
החמור הוא שהיו אנשים שהזהירו את מעצמות המערב מפני הנפילה בבור של הבזאר האיראני, וביניהם בנימין נתניהו, עוד בתקופה שלפני שהתמנה לראש ממשלת ישראל. הרולד רוד כתב דברים מפורשים וגם כותב שורות אלה כתב דברים בסגנון זה. הבעיה עם אלה שישבו עם האיראנים היא שהם חשבו שהם יודעים איך מתנהל האיראני, והאמינו לשקרים של גיבורי התקיה, ולהונאה של מומחי הח'ודעה.
ההיסטוריה תספר בגיחוך עצוב איך מדינה סוררת ונחושה אחת הוליכה שולל אנשים אינטיליגנטיים ומשכילים, בעלי עוצמה רבה אך אינם מוכנים נפשית להשתמש בה, והפילה אותם במלכודת הבזאר הפרסי, שרק מי שלמד איך להתנהג בו יכול לשרוד בו.