ציונות סלקטיבית
ציונות סלקטיבית

במשך שעה דיברנו על האופי של מדינת ישראל. היו להם שאלות קשות על קיצונים חרדים שירקו על ילדה באוטובוס ועל טעויות מבצעיות שהביאו למות חפים מפשע במהלך "צוק איתן".

הם שאלו כדי לדעת מה להשיב, לא בהתרסה. קבוצה של מנהיגים צעירים אמריקאים.

בסוף, רגע לפני שנפרדנו, שאלו איך מוודאים שישראל נשארת מדינה ליברלית כפי שהוקמה. הרי מעל 50% מתלמידי כיתות א' אינם לומדים בזרם החינוך הציוני. איך יודעים שהשינויים הדמוגרפים לא ישנו גם את אופיה של המדינה? הייתה לנו שיחה טובה. מי שעומד מול קהל לעיתים קרובות יודע מתי זה עובד ומתי לא. ובכל זאת הרסתי את האווירה. "מי שדואג לישראל צריך לעלות לארץ ולהיות כאן", אמרתי, "מי שרוצה לשמר את האופי הליברלי צריך לעשות זאת בעצמו". דמוגרפיה היא לא רק מספרים, היא גם מאבק היסטורי על הכיוונים שאליהם הולך העם היהודי.

יש בתנועה הציונית הכרזות שאינן דורשות הסבר, גם כשזה לא נוח. כך היא הקריאה ליהודים לעלות לישראל. ראשי הממשלה כולם קראו ליהודים לעלות לארץ. זו חלק מהמורשת ומהאתוס הציוני. לא חוכמה לקרוא רק לנדכאים ולחלכאים בקרב יהודי התפוצות לעלות לארץ – אלה שמתגוררים במדינות עולם שלישי ומחפשים ישועה, פרנסה ואפשרות הגירה. ב־100 השנים האחרונות הציונות הייתה מפלטם של מעטים. רוב אלה שהגיעו לכאן עשו זאת מטעמים אחרים, נטולי אידיאולוגיה קולקטיבית. גם הקריאות לעלות לארץ הפכו סלקטיביות עם השנים. יש שמודאגים מנטישת היהודים את סיר הבשר.

לפני שנה נערך בבנייני האומה בישראל כינוס של ארגון הישראלים בארה"ב. פעם רבין קרא להם נפולת של נמושות. בז'רגון הישראלי הם נקראים יורדים. נוח להיתפס לכמה עשרות צעירים שמקטרים ומשווים את מחיר המלקי בגרמניה, אבל רוב הישראלים נמצאים בארה"ב. הארגון החדש ממומן על ידי מיליארדר אמריקאי שמשפיע רבות על הנעשה בישראל. הכוונות טובות, המילה "ציונות" נשמעת שם לעיתים קרובות, אבל האידיאולוגיה זקוקה לבחינה מעמיקה.

לכבוד הכנס בעל התקציב העצום הוזמנו כמה פוליטיקאים לנאום מול הישראלים־האמריקאים. בתחילה שני שרים בכירים מימין עלו לבמה. הם בירכו ושיבחו, ליטפו והתפלמסו. מילה הם לא אמרו על עלייה. היורדים הישראלים, בחסות ארגונם, הרגישו טוב עם עצמם, עם ההשפעה שיש להם על ישראל, עם ההשפעה שמייחסים להם בארה"ב ועם העזרה שהם מגישים לישראל. שם, מרחוק, ליד סיר הבשר.

מי שמחפש קריאות לעלות באירועים אחרים יתקשה למצוא. פוליטיקאים ישראליים לא מדברים על עלייה באיפא"ק וגם לא בעצרות תמיכה בישראל. הם לא דיברו על עלייה אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר וגם לא אחרי פיגועים מזדמנים באתרים יהודיים. הם לא מדברים, כי זה לא נוח באמריקה.

התקשיתי אתמול עם הביקורת משמאל על נתניהו. ממתי עלייה לארץ היא עניין ששייך לשמאל או ימין? אני מתעב את הרצון של גורמים בימין לטעון שיש להם מונופול על הציונות, בדיוק כפי שאני מתעב את הניסיון של גורמים בשמאל לטעון שיש להם מונופול על הליברליזם. השמאל יורה לעצמו ברגל בכל פעם שהוא מתנגד לאחד מעקרונות הציונות – מדינת לאום, התיישבות, עלייה לארץ – בטענות של אנכרוניזם. הישראלים, אלה שאוהבים את נתניהו ואלה ששונאים אותו, מרגישים עדיין חלק מהתנועה הציונית.

ואחרי כל זה נתניהו צריך להעמיד מול עצמו מראה ולשאול על מה ולמה קפצה עליו הציונות דווקא בפריז. הרי הפיגוע במרכול היהודי, ואפילו כלל האירועים האנטישמיים בצרפת, הם סיבה לא רצינית לקריאה לעלות לארץ. מבחינה סטטיסטית הסיכוי של יהודי צרפת להיפגע מטרור בישראל גדול יותר מבכל מדינה מערבית. הנה, אני, דוגמה חיה: בן 40 וכבר ירו עליי כמה פעמים בשירות הצבאי, זרקו עליי אבנים כמה פעמים בירושלים ובאיו"ש כאזרח, ועל גבי אני נושא רשימה ארוכה מדי של חברים הרוגים ופצועים. אין יהודי בצרפת שנושא רשימה כזאת.

הסיבה לקריאה "לעשות עלייה" אמורה להיות ציונות, כי כך נכון. בכל מקום בכל זמן. ציונות שוויונית. גם באמריקה אצל החברים עם הכסף והארגונים היקרים