בפרשתנו מסופר על יום צאתנו ממצרים, היום בו הפכנו מאנשים פרטיים ומשועבדים לאומה חופשית ועצמאית, שלה תוכן חיים מיוחד מכל אומות העולם. יום זה בעצם הינו יום העצמאות המקורי שלנו.

לכאורה ראוי היה לקבוע יום זה לדורות דווקא בעריכת כנסים המוניים ומפגני ענק, בהם תבוא לידי ביטוי עוצמתנו הלאומית.

אולם התורה מדריכה אותנו לחגוג באופן שונה לגמרי: עלינו להתכנס בבתינו סביב שולחן הסדר, משפחות משפחות, לקרוא את ההגדה ולספר ביציאת מצרים. ובזמן שבית המקדש קיים, אנו מצווים להקריב את קורבן הפסח ולאוכלו במסגרת המשפחתית המצומצמת.

מדוע קבעה התורה את חגיגת יום עצמאותנו דווקא בהתמקדות במעגל המשפחתי המצומצם הקרוב ולא במעגל הלאומי הרחב?

נראה שבכך מלמדת אותנו התורה על ערך המשפחה בישראל. המשפחה היא הגרעין הראשוני, שעל גביו מעוצב הבניין הלאומי.

המשפחה איננה רק מפעלו ומשכנו הפרטי של האדם, אלא היא מהווה חלק אורגני, חיוני ופעיל בקרב האומה כולה, וכל התפתחותו ועתידו של העם גנוז בתא המשפחתי.