מה מניע את האיראנים?

בימים האחרונים, ועל רקע הנאום של נתניהו בקונגרס האמריקני, עולה הדרישה מישראל לאפשר למשא ומתן להגיע לידי מיצוי, כדי להימנע מהידרדרות היחסים בין איראן והמערב ובשביל להימנע מצעד צבאי או סנקציות שידחקו את השלטון באיראן אל הפינה שממנה הוא יתנהג באופן רדיקלי וחסר מעצורים, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

מבדיקה ארוכה בשנים של חומר שהאיראנים מפרסמים החל מהשתלטות האייתולות על איראן בתחילת 1979 עולה שהמוטיבציה שלהם מורכבת משילוב של מספר גורמים. בכל מצב ובכל הקשר עולה מניע אחר אל קדמת השיח, והגורמים האחרים ממשיכים להשפיע ברקע. במאמר זה נסקור את מרכיבי המוטיבציה של האייתולות להגיע לנשק שירתיע כל מי שינסה בעתיד להתמודד איתם.

הגמוניה אזורית

מנהיגי איראן רואים בארצם מעצמה אזורית, והם יעשו כל דבר כדי לבסס מעמד זה ולחזקו בכל דרך. הם חשים שהם שחקן מפתח בזירה הבינלאומית, בשל כוחם הצבאי, גודלם הלאומי, שטחם הטריטוריאלי, תעוזתם ונכונותם לסבול בעבור הגשמת שאיפותיהם. על פי תחושתם, מדינה כמו שלהם איננה צריכה להסתפק במעמד של "עוד מדינה", וזכותה לתפוס מעמד בכורה באזור שהיא חיה בו.

ניצחון שיעי על הסונה

מנהיגי איראן רואים לעצמם מטרה להחזיר לשלטון על האסלאם את צאצאי הח'ליף הרביעי, עלי בן אבי-טאלב, מייסד השיעה. שיעים רבים בכל רחבי העולם נושאים בלבם שנאה יוקדת לסונים, ממשיכי דרכו של המורד בעלי, מועאויה בן אבי סופיאן, ושנאה זו מוזנת מאלף ושלוש מאות שנים של רדיפות, רציחות, עינויים ומוות, שהסוני הנחילו לשיעים.

במיוחד זוכרים השיעים לרעה את רצח בנו של חוסיין בן עלי, בעיר כרבלא בדרום עיראק בשנת 680, שכן הם לא רק רצחו אותו אלא כרתו את ראשו והביאו את הראש לדמשק כדי להוכיח שהמשימה בוצעה. הח'ליף האומיי יזיד בן מועאויה הניח את ראשו של אלחוסין על שולחנו למשך חודש ימים, כדי שכל מתנגדיו יראו וייראו מהו גורלו של כל מי שיעז למרוד בשלטונו. עד היום השיעים מעלים את זכר האירוע בטקסי "תעזיה" – תנחומים – כשהם מכים, מלקים ופוצעים את עצמם עד זוב דם.

האייתוללות חולמים על כיבוש מכה מידי הסונים הסעודים, כדי להחזיר לשלטון את בית עלי. זה אחד המקורות לשנאה היוקדת בין איראן וסעודיה.

נקמה בערבים

הפרסים לא שכחו את ההרס שהערבים המוסלמים הפילו עליהם כשהביסו את האימפריה הפרסית הסאסאנית במאה השביעית, לא שכחו איך שחטו אותם צבאות האסלאם ולא שכחו איך התייחסו הכובשים לנשיהם ולבנותיהם, כמו שלא שכחו איך מכרו אותם לעבדים בשוק ואיך איסלמו אותם בכוח. הפרסים, האזרים, הבלוצ'ים והכורדים – עמי איראן – לא שכחו ולא סלחו על מה שהערבים עוללו להם, ורבים מהם עדיין ממתינים לרגע הנקמה בערבים שנואי נפשם.

הם במיוחד שונאים את הבדווים שוכני המדבר בחצי האי ערב, שממנו יצאו שבטי ערב לכבוש את העולם ולהכניע את תושביו. היום גרים הסעודים במדבר של חצי האי ערב, ולכן סעודיה נראית מאיראן כמדינה החייבת לפנות את מקומה למדינה טובה יותר ולגיטימית יותר – איראן.

החזרת האימפריה הפרסית להדרה

הפרסים חולמים על שיבה אל מימדי האימפריה הפרסית ששלטה "מהודו ועד כוש", מתת היבשת ההודית ועד צפון אפריקה. את הביטוי לשאיפה אימפריאליסטית זו נתן עלי ח'אמינאי בנאום שנשא ב-25 במרץ 2006, וקטע מנאום זה מופיע על דף שבועי שפרסם חיזבאללה:

בקטע זה אומר ח'אמינאי באופן המפורש ביותר: "העומק האסטרטגי של העם האיראני משתרע על פלסטין, צפון אפריקה, המזרח התיכון, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית".

ניצחון אסלאמי על המערב

המערב, ובראשו בריטניה וארה"ב, הם הכוח המודרני העוין את האיראנים. בריטניה היא המעצמה שהשפיעה באופן הגדול ביותר על הגבולות והשלטון של איראן החל מייסודה בשנות ה-40 של המאה העשרים, וגם האמריקנים התערבו מאז יותר מפעם בניהול הפנימי של ענייני המדינה.

אם יש דבר שהאיראנים שונאים זה התערבות זרה בענייניהם. הם מכנים את המערב בכינוי "אסתכבאר" – גאווה ללא הצדקה – והדף המצורף הוא תחת הכותרת: "הו האסתכבאר". ח'אמינאי מצוטט בו: "זה מסר אל האסתכבאר העולמי: יידע האסתכבאר העולמי שהעם האיראני מוצק וחזק. הצעירים והמבוגרים של המדינה האסלאמית הגדולה הזו והדורות שבאו זה אחר זה בעם העצום הזה אשר חי בלב האירועים ואשר חושל בניסיון שצבר, נושאים מסר של הגנה על האסלאם. הדגל שלנו מתנוסס על הארץ הזו אשר עיני מיליארד וחצי מוסלמים מופנות אליה מכל רחבי העולם, וזה העומק האסטרטגי של עמנו ומהפכתנו בארצות האזור האסלאמי..."

הגרוע הוא שהמערב הכופר מצליח להחדיר את הרעל התרבותי שלו – המתירנות, המטריאליזם, השוויון בין בני אדם, החילוניות והדמוקרטיה – אל תוך החברות האסלאמיות, כדי להרקיבן מבפנים, להחלישן ולמוטט אותן מבחינה מוסרית וערכית, שלטונית וכלכלית, וכדי לשתק את רצון הלחימה שלהם נגד המערב. הפרופגנדה המערבית מואשמת בכך שרוב הצעירים האיראניים היו מהגרים לארה"ב או לאירופה אילו רק יכלו.

שנאה ליהודים

במסורת השיעית יש מקום מיוחד ליהודי וליחס אליו. מצד אחד, היהודים כמו השיעים היו מיעוט בקרב הסונים, ולכן ברוב הזמנים והמקומות חיו יהודים בצד השיעים. חלק מהשיעים מתייחס ליהודים כאל "נג'ס" – טמא – והדבר היה בולט במיוחד בשוק, כשהיהודי בא לרכוש מצרכי מזון הוא לא הורשה לבחור אלא הסוחר החליט עבורו והשליך את הסחורה לתוך הסל של היהודי. מטבע הדברים הסחורה שהיהודי קיבל הייתה הרקובה והירודה, שאף אחד ממילא לא היה מעוניין בה.

היהודים המודרניים, מדינת ישראל, היא בראיית האייתולות "השטן הקטן" בעוד ארה"ב היא "השטן הגדול". על פי שיטתם, ליהודים אין זכות למדינה, ולכן מדינת ישראל איננה לגיטימית וחייבת להסתלק מן העולם. ליהודים אין זכות להתנגד למוסלמים ובוודאי שאסור להם להרוג מוסלמים אפילו בהגנה עצמית, ולכן כל היהודים במדינת ישראל הם בני מוות.

ירושלים – אשר בשיעה המסורתית אין לה כל מעמד – אומצה על ידי האייתולות כדי להראות לעולם האסלאמי שהם לא פחות אנטי ציונים מהסונים. גם חיזבאללה מדבר במונחים אלה.

מכאן השנאה היוקדת של מנהיגי איראן נגד ישראל, והם יעשו כל שביכולתם כדי להשמידה מעל פני האדמה. הם יודעים שרבים מעמי העולם לא יזילו דמעה אם ישראל תתאדה, ולכן הם לא יפגעו במעמדם הבינלאומי אם ישמידו את ישראל.

אחד ממנהיגי איראן כבר כינה את ישראל בכינוי "מדינה של פצצה אחת", שכן מספיק פצצת אטום אחת על תל אביב כדי לחסל את כל המדינה. אנחנו והעולם חייבים לקחת אותם ברצינות, כי בשנות השלושים של המאה שעברה לא שעינו לאזהרות.

על ראש ממשלת ישראל לזעוק מעל כל בימה אפשרית כדי להעיר את העולם ומנהיגיו אל מול הסכנה האיראנית המשקיפה על ישראל והעולם כולו.