הבחירות הגורליות בפתח, ומן הראוי כבר עכשיו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, להעיף מבט מודאג לעבר הדרמות של השעות והימים שאחרי.
אם לשפוט על פי הלכי רוח ברחוב, כי אז יש להודות, שייתכן מהפך היסטורי: השמאל לשלטון והימין האידיאולוגי החוצה.
ברחוב הישראלי (ללא קשר לתקשורת המפמפמת חזק שמאלה ומטמטמת את הציבור) התחושות הן, שהבוחר יצביע הפעם לא על פי התייחסות ל'תאליך אשלום' ז"ל (שעובדת היותו כל כך בלתי רלוונטי איידה אותו ממצעי המפלגות, גם לא בשמאל), אלא על בסיס ציפיותיו ותקוותיו בענייניו האישיים: רווחת המצביע ומשפחתו, רמת ואיכות חייו, סוג השירותים הציבוריים שהוא זכאי להם (חינוך, בריאות וכד') וכיוצא באלה שאלות חשובות כשלעצמן. הרושם הוא שאפילו בגרעין הקשה של הליכוד - במחנה יהודה ובשכונת התקווה - וגם בקרב האליטות שמימין (ראו: מאיר דגן ושבתי שביט, ניצים טורפים בעברם), שומעים קולות בדבר הצורך בחילופי הנהגה לטובת השמאל, אשר מבחינתו מקיים עד היום את מצוות חג הפורים, ועוטה על פניו מסיכה של מרכז פוליטי.
עריקי הימין לא נחתו בחיק מרצ, אך הם שוקלים, למרות מופע האימים הבזוי של 'הנאור' יאיר גרבוז'י ויהושע סובול, כנגד "מנשקי המזוזות", לתמוך בבוז'י-ציפי, או בלפיד, או בכחלון.
שלוש סיבות לתזוזה הטקטונית שמאלה: אימוץ תפיסת האגו, האינדיבידום, השלטת בעולם המערבי; פסה מן הארץ התחושה שאדם צריך לשאול עצמו מה הוא עוד צריך לעשות למען המדינה והקהילה בה הוא חי, ואת מקומה ירשה גישה הפוכה: בוא נראה מה המדינה נתנה לי, ומי מהמפלגות מבטיחה לתת יותר (זה שלא יהיה בכוחה של אף מפלגה לממש התחייבויותיה, זה סיפור אחר). סיבה נוספת: ההבנה שבאין פארטנר מדיני, ממילא לא יקרה דבר (שהרי המקסימום שהרצוג מוכן להציע, ואפילו זהבה גלאון, אינו אפילו בגדר המינימום שדורשים הערבים); ושלישית, התגברות יצר הנקם של מצביעים בימין כלפי מפלגת השלטון, הליכוד, שנתפסת, יותר מבעבר, יהירה ומזלזלת (גם מחמת התנהגותם האישית של בני הזוג נתניהו לאורך השנים).
מהפך 2015: בלי בנט ולפיד
כאמור, מדובר בתחושות. סיכוייו של נתניהו לכונן את הממשלה הבאה, אינם יצוקים בבטון. אבל קיימת עדיין אפשרות, אם בוחרי הימין המסורתיים ינהרו הביתה ברגע האחרון, שיצליח למרות הכל להשיג רוב של 61-63 ח"כים, שיאלצו את הנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה הבאה.
במקרה זה, עלול נתניהו לחולל את מהפך 2015: ממשלת אחדות רחבה, עם מפלגת המחנה הציוני (שתרוץ לזרועותיו מחמת הנוהג במפלגה זו, לערוף ראשו של כל מנהיג שמוצא עצמו אחרי הבחירות באופוזיציה), ובשל תפיסתו הבסיסית של נתניהו מאז נאום בר אילן, תפיסה שגם המחנה הציוני קונה אותה: שתי מדינות לשני עמים. על העגלה יקפצו כמובן שלוש החרדיות (יהדות התורה, ש"ס ו'יחד'), וגם כחלון וליברמן; בחוץ יישארו שני הקצוות, מרצ והבית היהודי, וגם יאיר לפיד.
יהיו לנתניהו מספר סיבות טובות לנהוג כך בממשלת האחדות, נטולת שותפיו הטבעיים והכמעט טבעיים – בנט ולפיד. ובראש וראשונה: הרצון ללמד לקח את מייסדי 'ברית האחים', בנט ולפיד, שכפו עצמם עליו בבחירות 2013, בניגוד מוחלט לרצונו לראות את בנט מחוץ לקואליציה שלו. נתניהו נאלץ לבלוע את הגלולה המרה הזו, אבל ציפה להזדמנות להעניש את שני 'האחים'.
העובדה כי המחנ"צ ישמח לשתף פעולה עם מאמצי נתניהו לראות את בנט "הימני הקיצוני" בחוץ, ולצידו יאיר לפיד שמזנב בהם ומתחרה בהם על אותו אלקטורט, תועיל לשני השותפים הבכירים בממשלת האחדות לגרש לאופוזיציה את השניים, כל אחת, כאמור, מטעמיה שלה. החלפת בנט בבוז'י בממשל האחדות בראשות נתניהו תהיה מבחינת נתניהו סיבה נוספת למסיבה: סוף סוף יש סיכוי שיזכה ללגיטימציה בינלאומית על 'התמתנותו'.
אם נכונה הערכה זו, ששותפים לה גם בכירים בליכוד, כי אז חייב המצביע לדעת, שכל קול שהוא מעניק לנתניהו, ייחלק לשניים: חצי לו, חצי לבוז'י. והתוצאה, במקרה של ממשלת אחדות, כאמור – בנט ולפיד בחוץ.
כך שהמצביע הדתי לאומי שאולי שקל להצביע נתניהו רק על מנת לחזק אותו, יצטרך לשקול שנית החלטתו, לא רק כדי לכפות שוב את בנט על נתניהו, אלא גם על מנת שלא יירדו לטימיון הישגי הציונות הדתית בתחומי דת ומדינה, חברה, כלכלה ורווחה. בנט בחוץ פירושו, בין היתר, הפקרת כל שירותי הדת לידי החרדים, על כל המשתמע מכך בנושא מינויי רבנים ודיינים 'שחורים', התעמרות בנשים, ניהול ענייני הדת במדינה בשיטת 'לחומרא' וכל השאר.
יתירה מזו: מי ששוקל להצביע ליכוד רק כדי לחזק את נתניהו ואת סיכוייו (שעלולים כאמור לפעול כבומרנג נגד הציונות הדתית במקרה של ממשלת אחדות), חייב לזכור שבסרט הליכודי הזה כבר היינו ואכלנו בשפע צפרדעים גדולים בשפע בשנתיים האחרונות: נאום בר אילן; הקפאה מתמשכת שאירגן נתניהו בהתנדבות מלאה בתחומי הבניה וההתפתחות ביו"ש ובירושלים; רדיפת ההתיישבות והמתיישבים, ע"י מערכת משפט חד צדדית וע"י מינהל אזרחי עויין, פרו פלשתיני, שנתון למרותו של שר ביטחון ליכודניקי, אשר חושש להטיל עליו מרותו; בלימת חקיקה לאומית חיונית: למשל, חוק העמותות למניעת הזרמת מימון זר לפעילות האנטי ציונית של השמאל וחוק ההסדרה שבהיעדרו יהרסו אלפי בתי מגורים ביו"ש, ועוד; הפקרת הר הבית לידי הוואקף והמלך-אביון הירדני, והתנכלות מתמשכת ופוגענית כלפי העולים להר (בניגוד לפסיקת בג"ץ המצדדת בהענקת זכויות שוות ליהודים בהר הבית, ובניגוד לחוקי המדינה המבטיחים חופש דת לכל תושבי המדינה – כולל, צריך להזכיר, גם ליהודים שביניהם); הימנעות שיטתית מאכיפת החוק על ערביי ישראל, החוגגים בתחומי הבניה הלא חוקית ובעולם הפשע; ועוד ועוד ועוד.
בל נשכח שבאותה עיסקת חבילה 'לחיזוק הליכוד', מקבלים חינם את יעלון ההססן, ששלושה שבועות חמק מלהורות על חיסול מינהרות התופת בעזה; את אבי דיכטר השמאלן, שתמך בהתנתקות, בטענה המגוחכת שהמהלך יעניק יתרון דמוגרפי לישראל, וגם העריך ברוב תבונתו הביטחוניסטית שלא ישתנה לרעה המצב הביטחוני סביב עזה; ואת בני בגין הזגזגן, שתחת מסווה של איש המחנה הלאומי חתר בעקביות תחת עקרונותיו. למשל פעילותו בכנסת ובממשלה למען חלוקת שטחי נדל"ן דמיוניים לבידווים בנגב, התנגדותו התקיפה לחקיקה האוסרת הזרמת כספים אנטישמיים מחו"ל לאירגוני השמאל, סירובו לסייע בהחלת חנינה על נערים אוהבי עמם שנעצרו בימי ההתנתקות, התנגדותו להלבנת מאחזים בלתי חוקיים, טירפודו את מהלכי החקיקה להכרזת העברית ללשונה הרשמית היחידה של המדינה, ועוד. מה להם ולמחנה הלאומי?
מי ימנה דיינים סרוגים?
איש הציונות הדתית התוהה כיצד להשתמש נכון בקולו, חייב להבין מה שלא תמיד זוכרים: שהצבעה לבית היהודי משפיעה אפילו בנושאים הנחשבים שוליים. למשל, היכולת לשלוח דיינים סרוגים לכס הדיינות בבתיה"ד: לפני מספר חודשים טירפדו החרדים, בסוג של גסות רוח ויהירות חרדית טיפוסית, מינוי דיינים מן הציונות הדתית, בטענה החצופה שהמועמדים הסרוגים אינם ראויים לדיינות. רק החרדים ראויים. זה היה הכיוון שאליו הוליכו יהדות התורה וש"ס בוועדה למינוי דיינים, ורק בנסי נסים סוכלה המזימה הנואלת הזו, כשראש הממשלה זימן אליו בבהילות את שרת המשפטים, שעמדה לשבת בראשות אותה ועדת מינויי, לדיון בהול – והוועדה התפזרה ללא החלטות.
אתם תחליטו, ורק אל תגידו שלא אמרנו לכם.