זרוז מיד ולדורות
זרוז מיד ולדורות

פרשתינו פותחת בפסוק: "צו את אהרון ואת בניו..." מביא רש"י את דברי התורת כהנים- אין צו אלא לשון זירוז. מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. כלומר, שהביטוי "צו" מצביע על חובת הזריזות. וכאן יש צורך בזה, שהרי הכהנים אינם נהנים מקרבן עולה והוא כולו לה' (למעט העור השייך למקריב).

אך יש כאן לימוד עמוק יותר. אם אדם רוצה להקריב עצמו להקב"ה – אדם כי יקריב מכם – עליו לדעת שהבסיס הוא זריזות, כמו שהשו"ע פותח את חלק אורח חיים: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא מעורר השחר.

אנו מוצאים כי השכם בבוקר בטרם מקטירים על המזבח הקטרה כלשהי, היה על הכהנים לקיים מצוות "תרומת הדשן". הכהן הרים באשמורת הבוקר מחתה אחת מן הדשן המאוכל שהיה על המזבח והניחו בצד מזרח של המזבח.

מצווה זו מעוררת תמיהה, איזה עניין יש להתעסק עם אפר שנראה בעינינו חסר ערך ותועלת, השכם בבוקר, מידי יום? האם כך צריך לפתוח את היום בבית המקדש?

יש לומר, שבהרמת הדשן יש מסר בחשיבות היחס לאתמול. היא מלמדת אותנו שהעלות המופקת מן הקורבנות לא הסתיימה בשעה שהם נשרפו על גבי המזבח, אלא חשיבותן דווקא לאחר שנשרפו. ברושם שעליהם להותיר במקריב ובעם ישראל. וזכרונם לברכה ממשיך ומתקיים, כמו שרומז הפסוק: " יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה" (תהלים כ', ד'). (על פי דבריו של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל) .ואחד מהדברים שיש בקרבנות היה הזריזות. ועל כן המסר הזה על הרושם של קורבנות האתמול נעשה בהשכמת הבוקר.

לעומת זאת על נשיאי ישראל בתקופת הקמת המשכן מצינו בדברי חז"ל נימה מסוימת של ביקורת. כאשר התורה מפרטת את התרומות למשכן, נאמר שהנשיאים הביאו את תרומת אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן. אולם בפסוק הזה שמם של הנשיאים מופיע בכתיב חסר יו"ד (שמות ל"ה, כ"ז): "והנשאם". הרמז שבכתיב חסר זה התפרש בפי חז"ל: "אמר רבי נתן: מה ראו נשיאים אנשים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו הנשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו... ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם..."

כוונת הנשיאים הייתה לטובה. לפי עדות חז"ל הם לא רצו להתחמק ממתן תרומה להקמת המשכן. והם גם הביאו בסופו של דבר מהיקר ביותר. גם "עצלנותם" לא התמשכה זמן רב, שהרי לפי דעת חז"ל כל התרומות למשכן נאספו תוך יומיים בלבד. אף על פי כן הקב"ה, הבוחן כליות ולב, גילה בסתר ליבם נימה כלשהי של עצלות, והענין נרשם לדורות עולם בחיסור אות בספר תורת אלוקים. ללמדך עד כמה מגיעה חשיבות הזריזות למצוות.

אימרה נפלאה נאמרה משמו של הרבי מקאצק זצ"ל שאקטואלית לימים אלו של ערבי פסחים. במשנה (פסחים ס"ד, א) שנינו: "הפסח נשחט בשלוש כיתות... נכנסה כת ראשונה, ננעלו דלתות העזרה... קראו את ההלל, אם גמרו- שנו... רבי יהודה אומר, מימיהם של כת שלישית לא הגיעו ל"אהבתי כי ישמע ה'", מפני שעמה מועטין". בפשיטות משמעות המשנה היא שמאחר שבכת השלישית היה ציבור מועט, לא הספיקו להגיע ל"אהבתי" שבחצי הלל, עד שסיימו את הקרבת פסחיהם. אמר הרבי מקאצק שרמז רמזו לנו חז"ל, שכת שלישית מימיהם לא הגיעו לאהבת ה', כי אילו היו זוכים להגיע לדרגה זו, לבטח היו זריזים, והיו נמנים על בני הכיתות הראשונות, ולא מתאחרים להקריב קרבנותיהם עם המאוחרים ביותר.

חז"ל מספרים על רבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר?! מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן: מעלין לי אתם אבן זו לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים. בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה , הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה: "...אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" (משלי כב, כט), קְרָא בּוֹ (כאלו נכתב בכתוב): "לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצָּב."

ממקורות רבים בש"ס אנו יודעים שרבי חנינא בן דוסא מלומד היה בניסים, כך שלא מפליא שבמקרה זה הזדמנו לו מלאכים לסייעו. אולם מדוע קראו עליו חז"ל בגלל הסיפור הזה את המקרא "חזית איש מהיר ממלאכתו", הרי לא ראינו במעשה זה זריזות כלשהי מצידו? יש לומר שהחשק העז שהיה בו להעלות דבר מה לירושלים, הוא הבסיס לזריזות, ולכן ראוי היה להיכלל בפסוק זה. לפיכך גם עליו נאמר: לפני מלאכים יתיצב", משום שכאמור הזריזות הינה תכונה מלאכית, כדרכם של מלאכים שאין להם מאומה בעולמם מלבד עשיית רצון קונם.

הגמרא במסכת כתובות (ס"ב עב') מספרת על רבי חנניה בן חכינאי שהשתתף בשמחת נשואיו של רבי שמעון בר יוחאי. ביקשו רשב"י שימתין לו עד שיסיים את שבעת ימי המשתה ואז יצטרף אליו ללמוד תורה. אך הוא לא נענה לבקשה זו בגלל חשקו בתורה והלך ללמוד שתים עשרה שנה אצל רב.

כשבא חזרה לביתו מצא שהשתנו שבילי העיר ולא ידע איך חוזרים לבית. הלך וישב על גדות הנהר ושמע שקוראים לנערה: בת חכינאי, בת חכינאי, מלאי את הכד ונלך. אמר: זו ביתי, שהרי לא הכירה לאחר שתים עשרה שנים. הלך אחריה וראה את אשתו יושבת ומנפה קמח. אשתו הרימה את עיניה והכירה אותו ומרוב התרגשות פרחה נשמתה ומתה. אמר רבי חנניה: ריבונו של עולם ענייה זו שהמתינה כל כך לחזרתי, ולא הפריעה את לימודי, זו שכרה?! ביקש רחמים עליה וקמה לתחיה.

ביאר זאת הבן יהוידע ואמר: שהכח לתחית המתים של רבי חנניה בן חכינאי לא נבע רק מכח תורתו, אלא במיוחד מכח זריזותו ללמוד תורה, עד שלא רצה להתעכב אפילו זמן קצר עד לסיום שמחתו של רשב"י. למדנו עד כמה כוחה של זריזות לדבר מצוה שביכולתה להחיות מתים.

פרשתנו מסתיימת במילים: ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר צווה... ביד משה". ומוסיף רש"י להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל. ונשאלת השאלה, וכי יעלה על הדעת שאהרון ובניו ישנו מדברי הקב"ה למשה? י"ל שכוונת הכתוב למה שנאמר בתחילת פרשתנו – הזריזות. שלא רק עשו כדבר ה' למשה, אלא פעלו בזריזות לקיים הדברים.

כמה חשוב מסר זה לקראת חג הפסח שבו אנו נדרשים לזריזות יתר כמו באפיית מצות וכדו', יה"ר שאכן הזריזות תהיה מנת חלקינו ולפני מלאכים נתייצב.